אין-ספור פרשנויות והערכות ונבואות שוגרו לחלל העולם לקראת פגישת טראמפ ונתניהו ביום שלישי. רבים ציפו לפסגה בוושינגטון בתקווה. אחרים חששו מאכזבה. אבל במקום מסיבת עיתונאים קיבלנו מסיבת הפתעות. עד שלשום היה נדמה שההתבטאות על טרנספר היא לא יותר מפליטת פה. ואז הגיעה ההכרזה על ריביירה על חופי רצועת עזה. טראמפ לא רק אמר ושכח. הוא אמר וחזר ואמר. מה הוא רוצה? הרי ארה"ב לא השתלטה על אפגניסטן. היא התקפלה. ארה"ב לא השתלטה על מעוזי דאעש, מוסול וא-ראקה. היא השתתפה רק מהאוויר.
כדי לדעת למה מתכוון טראמפ, צריך לזכור ולהזכיר שכבר היינו בסיפור הזה, ביוני 2018. נשיא ארה"ב, גם אז זה היה טראמפ, נפגש עם שליט צפון-קוריאה, קים ג'ונג-און. וכבר אז הוא חשב שאת הבעיה המסובכת, המסוכנת, של משטר האימים, אפשר לפתור עם הצעה להקמת ריביירה על החופים הנפלאים של צפון-קוריאה. שם הוא לא ביקש לפנות אף אחד. שם לא היו תשתיות ובניינים הרוסים. שם היו חופים פנויים. הרעיון היה דומה לזה שהקהילה הבינלאומית הציעה לחמאס: שיקום תמורת פירוז.
1 צפייה בגלריה
yk14251106
yk14251106
(שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י. כדאי שהרעיון הבא מחוץ לקופסה לא יהיה להקים ריביירות על חופי איראן | צילום: AP/Vahid Salemi)
החשיבה המערבית מסרבת להבין ששלטון של פנאטים לא מחפש רווחה ושגשוג. הוא מחפש שנאה וסכסוך. זו מהות קיומו. כך שכמו שלאחר שבע שנים לא קרה שום דבר על חופי צפון-קוריאה, אפשר להניח שגם בעוד שבע שנים לא נראה ריביירה עם "מלונות טראמפ" על חופי הרצועה.
המזרח התיכון הוא פקעת מסובכת של אינטרסים ומתחים. כל מנהיגי מדינות ערב, למעט אולי קטאר, מייחלים למיטוטו המוחלט של חמאס, למרות ההצהרות הפומביות על כך שישראל מבצעת ג'נוסייד. מנהיגי המדינות הללו שרויים בפחד מוות מעליית האחים המוסלמים. ואם הסניף העזתי של האחים יסיים עם תחושת ניצחון – הסניפים שלהם עלולים להרים את הראש.
המדינות הסוניות מייחלות גם לפגיעה במשטר האייתוללות בטהרן. הן חוששות מהחתירה האיראנית להגמוניה אזורית. הן יודעות שבשני המקרים, ג'יהאד סוני וג'יהאד שיעי, התוצאה היחידה היא הרס וחורבן. הן לא רוצות לסיים כמו מוסול, א-ראקה וג'באליה, וגם לא כמו סודן, תימן, סומליה או סוריה. המכה שחטפו שלוחות הג'יהאד, וגם איראן עצמה, היא מבוא לשינוי אסטרטגי. כדי שזה יקרה – ארה"ב צריכה להיות בתמונה. אבל עם דיבורים על טרנספר וריביירה ברצועה – הימין הקיצוני מחייך. חיוך זמני. לא חוזרים לגוש קטיף. אלה חלומות באספמיא.
צריך להודות שעם חשיבה רציונלית – חכמים רבים עם כוונות מצוינות לא הצליחו לפתור את בעיות המזרח התיכון. איראן מתקדמת לגרעין. החתרנות האזורית נמשכת. הבעיה הפלסטינית לא נפתרת. הגורמים הרדיקליים, בדרך כלל, מצליחים להכתיב את המציאות. כן, גם אצלנו, עם עוד ועוד מאחזים שמובילים למציאות של "מדינה אחת" שמשמעותה סוף הציונות והגשמת החלום של שונאי ישראל.
ודווקא על הרקע הזה, אולי, מי יודע, יש צורך בקצת צניעות. ניסינו את הימין. זה לא עבד. ניסינו את השמאל, עם הצעות נדיבות לשלום. כל הממשלים האמריקאיים ניסו לקדם שלום. זה לא עבד. אז יש צורך, בהחלט יש, במנהיג עולמי שחושב קצת מחוץ לקופסה. אבל טרנספר וריביירה הם הזיות. טראמפ יעבור לחזון הבא. אבל אנחנו נישאר כאן עם עוד תומכים לרעיון העוועים של טרנספר.
הצעד החשוב ביותר השבוע, מצד טראמפ, היה חידוש מלא של הסנקציות על איראן. בפעם הקודמת שהוא הטיל אותן, במאי 2018, הן גרמו לטהרן נזק אדיר. ביידן הסיר אותן והציל את משטר האייתוללות. אבל אנחנו בשלב שבו יש צורך ביותר מסנקציות כדי לעצור את הטירוף האיראני ובתנאי שהרעיון הבא מחוץ לקופסה לא יהיה להקים כמה ריביירות על חופי איראן.

נתניהו מקרב את הסכנה

נתניהו חזר ואמר שהוא מתעקש על מיטוט חמאס. לא ברור אם הוא התחייב לנסיגה מלאה. על רקע מסיבת ההפתעות של טראמפ, ספק אם הוא יממש אותה. המשמעות היא הרג איטי, אולי בייסורים, של כל החטופים החיים. המשמעות של חידוש הלחימה היא שקיעה בבוץ, עוד חיילים הרוגים, עוד עסקים הרוסים, עוד לוחמים על סף שבירה ומעבר לו. וכדי לחדש את הלחימה – אלה שנושאים בנטל צריכים להיות בטוחים שנתניהו מקבל החלטה עניינית. ולא, זה לא המצב.
לממשלה יש סמכות מלאה לקבל את ההחלטות, הן על התקדמות במתווה לשחרור החטופים והן בנוגע לחידוש המלחמה. זו הדמוקרטיה. כאשר רוב הציבור, לפי כל סקר אפשרי, תומך בשחרור חטופים גם במחיר של המשך הפסקת האש ויציאה מהרצועה – החלטה הפוכה של הממשלה עדיין תהיה חוקית. ממשלה לא מתנהלת לפי סקרים, לא לפי לחצים ולא לפי הוראות פרשנים. זו הדמוקרטיה. יש לה מחיר גבוה. אלא שהממשלה עלולה להצעיד אותנו בימים הקרובים לתחום המסוכן. ראשית, משום שרוב הציבור לא מאמין שההחלטות של נתניהו מתקבלות מטעמים ענייניים. יש הבדל בין החלטה מרגיזה של נתניהו, כאשר הוא עצמו משוכנע שזה האינטרס העליון של המדינה, לבין החלטה של נתניהו, כאשר הציבור משוכנע שזה האינטרס האישי שלו ורק שלו. אחוזי ההתייצבות ילכו ויירדו. לא רק שאין שוויון בנטל, אלא שליותר ויותר מהנושאים בנטל נמאס מממשלה שגם מכבידה עליהם את הנטל, גם מעודדת את ההשתמטות, וגם דורשת מהם להמשיך בלחימה שיש עליה פחות ופחות הסכמה.
בראיון ל"אופירה ולוינסון", ביום שישי האחרון, הלך תמיר פרדו, לשעבר ראש המוסד, צעד קדימה ואמר על מצב שבו רה"מ יחליט לעצור את מתווה השבת החטופים ולשוב ללחימה עוצמתית: "אם הייתי נמצא במעמד של ראש ארגון – רמטכ"ל, ראש שב"כ או ראש מוסד – הייתי אומר: אני לא מזיז את הכוחות מילימטר אחד, אם אתה לא מגדיר איך אתה רוצה לסיים את האירוע". ומכיוון שאנחנו בשלב שבו אין יותר מדי אנשים שמבינים איך נתניהו "רוצה לסיים את האירוע", אז מדובר בקריאה לסרבנות. על סף קריאה למרד.
האמירה השקטה והבוטה של פרדו מבהירה שאנחנו על לוע של הר געש. הפקרת החטופים, יחד עם חידוש הלחימה, תגרום להחלשה מפחידה של ישראל. מה שפרדו אמר – חיילי מילואים רבים כבר עשו. הם לא מתייצבים. רבים יותר לא יתייצבו לאחר חידוש הלחימה. משום שנתניהו עלול לרמוס את צדקת הדרך ואת המוטיבציה. ישראל תיכנס לבוץ העזתי, כשהיא חלשה הרבה יותר, מבודדת הרבה יותר, מסוכסכת הרבה יותר. אפשר להניח שהרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד לא יזרמו עם הרעיון של פרדו. אבל הרבה מאוד חיילים כן. אז עם כל הכבוד לחזון אחרית הימים של טראמפ, אנחנו זקוקים למדיניות שתוציא אותנו מהבוץ, ולא למנהיגות שתחזיר אותנו אליו.