השהייה יחד בשבי הפכה את רומי גונן ואת אמילי דמארי שהשתחררה יחד איתה לאחיות של ממש. "הן היו ביחד כמעט כל הזמן", אומרת האם מירב לשם גונן, "שמעתי את קצין רפואה ראשי אומר שמי שהיה בשבי יחד עם חטופים אחרים, חזר במצב טוב יותר, או יותר נכון פחות גרוע ממי שהיה לבד. אמילי ורומי מדהימות ביחד".
נולדה לך עוד בת למשפחה.
"אני לגמרי מרגישה ככה. תענוג. אבל היי, זה לא רק עוד בת. יש את האחים של אמילי. כל כך יפה לראות איך הם שומרים אחד על השני ועל אחותם. רואים גם את הצורך של רומי ואמילי להיות גם עכשיו מחוברות זו לזו. הילדים שלי והאחים של אמילי מרגישים שותפות גורל שאי-אפשר להסביר. זה בדיוק הביחד שאנחנו כעם ישראל צריכים להגיע אליו".
פגשתי את מירב לראשונה כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, בכיכר החטופים. אלה היו ימי הכאוס הגדולים. המבט שלה כצפוי היה מיוסר, מלא דאגה. אבל אפילו אז היא הייתה נחרצת. "רומי תחזור", היא חזרה ואמרה.
רגע החיבוק היה דומה למה שדמיינת?
"ידעתי בוודאות שהיא חוזרת בחיים. ויחד עם זה, להרגיש אותה פיזית, לחבק אותה, ללטף לה את הראש, כל הדברים הקטנים האלה שהם נורא מובנים מאליהם בשבילנו, לא היו לנו".
תיכננת את תמונת הערסל?
"היא פשוט התכרבלה אליי, וזה היה ברור לי שאאסוף אותה כמה שאני יכולה כדי לייצר תחושה מגוננת. אנחנו כשמנו, גונן. מגוננים אחד על השני".
איך משלימים לה שנה ושלושה חודשים? מה מספרים?
"זה מורכב מאוד. צריך ללכת לאט. היא לא שמעה את אבא שלה לאורך השבי. פחדה שקרה משהו לאבא. יש הרבה דברים קטנים שהיא עדיין לא יודעת עלינו. בשבי הן ראו וקלטו קרעי מידע. לא יותר. היא כמעט לא ראתה אותנו. התקווה שלה הייתה שאנחנו נשארים מי שאנחנו בתוך המאבק, ולא איבדנו את המהות שלנו כמשפחה, כאנשים. אני שמחה להגיד שכשרומי חזרה היא גילתה שהתקווה שלה היא דבר שהתקיים".
