נתניהו לא השיג את הניצחון המוחלט שלו בעזה אבל השיג אותו בוושינגטון. הוא זכה לקבל מטראמפ הפעם מה שלא קיבל משום נשיא לפניו, גם לא מטראמפ; אף ראש ממשלה ישראלי לא זכה למערוף כזה, גם לא רבין מ(שלום חבר) קלינטון. כל ראש ממשלה שילם בתורו מחיר על קבלת הפנים בבית הלבן. נתניהו, לכאורה, קיבל את המתנה חינם.
לא פחות חשוב, הדברים שנאמרו שם מפי נשיא ארצות-הברית, בחדר הסגלגל ובאולם המזרחי, העניקו ניצחון משמעותי לחזון של הימין הישראלי המשיחי. הקונספט הקוקיסטי אומר בפשטות, הם יוצאים, אנחנו נכנסים. טראמפ מאמץ אותו לגבי עזה: במקום שני מיליון ערבים קשי יום, ריביירה. בעצם, למה לעצור בעזה? גם בגדה יש שכונות עוני צפופות, חורשות רע. גם שם יש סלאמס שמקלקלים את הנוף. פינוי ובינוי, זה הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כך גם קוראים לו בלשכת ראש הממשלה.
טראמפ הוא סמוטריץ’ על סטרואידים. הוא טרם שמע על האיש ופועלו, אפילו את המבטא שלו הוא לא מבין, אבל נכון לאתמול הוא שם, איתו. בצלאל יביא את המשיח; דונלד יביא את הנדל”ן.
חגיגת הניצחון בימין מובנת ומוצדקת. אבל לניצחון יש מחיר: הוא יוצר ציפיות, מעוור עיניים, מוליך שולל. לתחושת הניצחון יש השלכות מיידיות על שורה של נושאים אחרים. קודם כל, עסקת החטופים. הגיבוי המוחלט שנתן טראמפ לנתניהו מפתה אותו להציב תנאים חדשים להמשך העסקה: התנאים ייקלו על חזרת בן-גביר לממשלה ועל חידוש הלחימה בעזה. גם קצב ההתקדמות של המהפכה המשטרית יושפע מקבלת הפנים בבית הלבן. בזכות טראמפ, השמיים הם הגבול.
וכמובן, הסקרים. סביר להניח שיאירו פנים בתקופה הקרובה גם לנתניהו, גם לסמוטריץ’.
כשטראמפ התעקש שטרנספר של אוכלוסיית עזה הוא בהישג יד, צריך רק לשכנע את שליטי מצרים, ירדן, ועוד מדינות, הסתכלתי על נתניהו. הוא חיפש נוסח שלא יסבך אותו בצו מעצר בהאג באשמת טיהור אתני, אבל לא יעצבן את טראמפ. חשב וחשב ובסוף מצא נוסח שמשחרר אותו מאחריות. “צריך להקשיב לנשיא טראמפ”, אמר, ולא הסביר למה.
האמת, כל תוכנית שתשקם את עזה בדרך שתגאל את תושביה מעוני, מצפיפות ומטרור ראויה לעיון רציני. הגירה יכולה לעזור, בתנאי שהמהגר רוצה בה והמדינה הקולטת מתאימה להגירה ומעוניינת במהגרים. אבל התוכנית כפי שמציג אותה טראמפ מזמינה התנגדות. אני מתקשה להאמין שבמאה ה-21 נשיא אמריקאי ישלח חיילים כדי להעלות באיומי נשק מאות אלפי עזתים על ספינות שייקחו אותם לארץ גזירה. אם זה ההר הוא יוליד עכבר.
הטור המלא מחר ב"המוסף לשבת"
חגיגת הניצחון בימין מובנת ומוצדקת. אבל לניצחון יש מחיר: הוא יוצר ציפיות, מעוור עיניים. לתחושת הניצחון יש השלכות מיידיות על שורה של נושאים אחרים. קודם כל, עסקת החטופים