עמוס עוז קרא פעם לעזה "בית השחי של המזרח התיכון". רבים חשבו שזאת הברקה, חמש מילים שמצליחות לתמצת חבל ארץ שלם, ועוד בגובה העיניים. יותר נכון, מתחת לגובה העיניים. בעיניי הן תימצתו רק את הרתיעה של ישראלים רבים, מימין ומשמאל, מריחו של העוני.
לא רק ישראלים. לפני הרבה שנים ביקר מחמוד דרוויש, גדול המשוררים הפלסטינים, בישראל ובשטחים. יום אחד הקדיש לעזה. פגשתי אותו שם: הוא לא התחבר. המעבר מריחותיה של פריז, שם התגורר, לריחותיה של עזה לא נעם לו. הוא חשב בגדולות; העזתים שפגש חשבו בקטנות. הוא התקשה להסתיר את אכזבתו.
1 צפייה בגלריה
(במקרה הטוב, הטרנספר הוא עז שמכניס טראמפ כדי להקל על כולם: עזה, אתמול | צילום: REUTERS/Dawoud Abu Alkas)
יצחק רבין, בנאום שנשא באוזני יהודים אמריקאים, הביע משאלת לב בלתי מושגת: להטביע את עזה בים. שמעון פרס הציע לאבו-מאזן להפוך את עזה לסינגפור. אם רק יקרא את ספרו של לי קואן יו, האב המייסד של סינגפור, יבין ויבצע. הרעיון שהציג טראמפ בבית הלבן ביום שלישי היה ממלא את פרס אושר: מנהיג של מדינה אחת יוזם; מנהיג של מדינה שנייה מממן; מנהיג של מדינה שלישית בונה; מנהיג של מדינה רביעית מרוויח – והעולם מוחא כפיים.
המרחק בין הרעיון לביצוע הוא כמרחק בין הנברשות המוזהבות באולם המזרחי בבית הלבן לעיי החורבות בעזה: אין דרך לגשר עליו. במקרה הטוב, הטרנספר העזתי הוא עז שמכניס טראמפ כדי להקל על כולם: נתניהו זכה ברעיון שמהלך קסם על רוב הישראלים ומייצב את הקואליציה שלו; זה שלב הכנסת העז; בהמשך תוכל סעודיה לטעון שהוציאה את העז: בזכותה בוטל הטרנספר. כך תכשיר בעולם הערבי את הנורמליזציה עם ישראל. הקוראים בוודאי זוכרים איך הכשירו האמירויות את הסכמי אברהם: נתניהו הכריז על כוונתו לספח חלקים מהגדה; האמירויות התנו את הצטרפותן להסכם בביטול הסיפוח; הסיפוח נעלם; ההסכם נחתם. הסיפוח לא נועד להיות עז אבל הפך לעז, לשמחת האמירותים.
עז או לא עז, על פי דיווחי התקשורת האמריקאית, הרעיון בָּשַׁל אך ורק במוחו של טראמפ: לא התקיים שום דיון בנושא בין הגורמים הרלוונטיים בתוך הממשל ובבית הלבן עצמו. אף שטראמפ קרא את דבריו מהכתב – כלומר, מישהו בסביבתו כתב, מישהו ערך, מישהו ליטש – אף גורם מוסמך לא לוקח אחריות. קרוליין לאוויט, דוברת הנשיא, מיהרה לסתור את דברי הבוס שלה: לא מדובר בהשתלטות על עזה אלא בעידוד מאחורי הקלעים; לא מדובר בחיילים אמריקאים; לא מדובר במימון אמריקאי. מייק וולץ, היועץ של טראמפ לביטחון לאומי, שהופתע כמו כולם, עלה לשידור בטלוויזיה כדי להבהיר שלא מדובר בתוכנית אלא בקונספט, ברעיון, בחומר למחשבה.
טראמפ חושב על מדיניות במונחים של יזם נדל"ן: הפלסטינים בעזה כמוהם כעניים שפינה בכוח מהשיכונים שלהם בניו-יורק כדי לבנות את מגדלי טראמפ לעשירים. השורשים של אותם אנשים, הרגשות שלהם, החוק הבינלאומי והחוק האמריקאי לא מעניינים אותו. בשביל זה יש עורכי דין.
ניסיתי לראות את עזה העתידית מבעד לעיניים של טראמפ. על הריסות ג'באליה ובית-לאהיה יקומו לאורך הים מגדלים בני 40 ו-60 קומות. שלטי ניאון ענקיים ירצדו בשמי הערב, מבית-חאנון עד תל א-סולטן. מלון "טראמפ טרנספר" ישקיף מלמעלה על קזינו "ונישיאן איסט". אוטובוסים יביאו תיירים מכל האזור אל בתי ההימורים, אולמות ההופעות, מגרשי הגולף, בתי המלון. בנמל יעגנו יאכטות. עזה תהיה לדובאי של המזרח התיכון.
הבונה החופשי
"תסתכל על סמוטריץ' ובן גביר", אמר לי שלשום ח"כ לשעבר ג'מאל זחאלקה. "תראה באיזה קלות הם מוכנים לוותר על שטחי מולדת".
לאילו שטחים אתה מתכוון, שאלתי.
"לרצועת עזה", השיב. "תראה באיזו שמחה הם מוסרים אותם לטראמפ".
הוא סיכם בנימה אופטימית: קדושת השטחים היא עניין יחסי אפילו אצל הכהניסטים. הם מוכנים לוותר לכל אחד, רק לא לערבים.
כל תוכנית שתשקם את עזה בדרך שתגאל את תושביה, חלקם או כולם, מעוני, מצפיפות ומטרור, ראויה לעיון רציני. הגירה יכולה לעזור, בתנאי שהמהגר רוצה בה ושהמדינה הקולטת מתאימה להגירה ומעוניינת במהגרים.
תוכניות לשיקום עזה יש בשפע: מוחות יצירתיים בכל העולם, גם בישראל, עמלים על תוכניות כאלה. שרגא בירן, מגדולי עורכי הדין בארץ, פירסם לא מזמן ספר שמציע לשחרר את עזה מצרותיה ומצרותינו בעזרת הסינים. איש העסקים זמי קינן, טייס בדימוס, מציע תוכנית משלו: לרכוש את עזה מידי תושביה ולהקים להם עיר חלופית בסיני, במה שהיה פעם חבל ימית. התושבים יעברו לשם, וישראל תיישב את הרצועה במקומם.
אלוף (בדימוס) גיורא איילנד פירסם אתמול ב"ידיעות אחרונות" מאמר תמיכה בתוכנית הטרנספר של טראמפ. "כל הניסיונות להגיע לסיום הסכסוך על בסיס תוכנית שתי המדינות, כשלו", קבע. הוא פירט את כל המדינות באזור שיש בהן אזורים ריקים מתושבים, והזכיר את המיליונים שיצאו מאוקראינה בתחילת המלחמה ואת מאות אלפי העזתים שנדדו מצפון הרצועה לדרומה.
אם טראמפ שואב את רעיונותיו מניסיונו כיזם בנייה, איילנד שואב את רעיונותיו מניסיונו כראש אגף תכנון בצה"ל. על המפה הכל נראה פשוט, נקי ובר-ביצוע. אבל כשהכוחות בשטח הם אזרחים, וכשההחלטות מתפזרות על פני מדינות שונות ומשטרים שונים, הקווים על המפה לא אומרים הרבה. איילנד הוא האיש שהגה את הרעיון לגרש את האוכלוסייה מצפון הרצועה דרומה ומערבה. התוכנית שלו, "תוכנית האלופים" בשמה הרשמי, אומצה למעשה על ידי צה"ל, למרות ההכחשות. התוצאה הייתה הרס טוטאלי של ערים שלמות, נפגעים מיותרים מקרב לוחמי צה"ל, אסון הומניטרי, הדים קשים בעולם והופעה מחודשת של חמאס, על מדיו ונשקו.
יש בעולם מיליוני עקורים. הם חיים באירופה, בעקבות המלחמה באוקראינה ומלחמת האזרחים בסוריה, חיים באפריקה ובאסיה. רבים לא יחזרו לעולם לארצותיהם, מרצון או מאונס. מאות מיליונים בעולם השני והשלישי, בדרום ובמרכז אמריקה, באפריקה ובאסיה, חולמים להגר למדינות מהעולם הראשון. יש גם לא מעט ישראלים שמבקשים להגר: העולם חי בתנועה מתמדת.
אף על פי כן, תוכניות ליישוב מחדש של קבוצות אוכלוסייה במדינות זרות נחשבות להפרה של החוק הבינלאומי. כשטראמפ התעקש שטרנספר של אוכלוסיית עזה הוא בהישג יד, וצריך רק לשכנע את שליטי מצרים, ירדן ועוד מדינות – הסתכלתי על נתניהו. הוא תר במוחו אחר תשובה שתניח את דעתו של טראמפ בלי שתסבך אותו בצו מעצר נוסף בהאג באשמת טיהור אתני. חשב וחשב ובסוף מצא נוסח שמשחרר אותו מאחריות. "צריך להקשיב לנשיא טראמפ", אמר – ולא יסף.
מחיר הניצחון
לפעמים לא הביצוע הוא העיקר אלא הרעיון שביסודו. מי שתוהה מדוע ראש מפלגת הציונות הדתית ותומכיו בתקשורת רואים באירוע בבית הלבן ניצחון היסטורי, צריך לחזור אל העיקר: בעיניהם, המלחמה איננה נגד ארגוני טרור או נגד טבעת האש האיראנית או נגד אויבי ישראל בעולם הערבי; המלחמה היא נגד עצם קיומה של ישות לאומית אחרת בין הירדן לים. סמוטריץ' כתב את זה בעצמו, ב"תוכנית ההכרעה" שלו מ-2017. הפתרון המיידי הוא סיפוח השטחים ושלילת זכויות מתושביהם הערבים. הפתרון הסופי הוא העברת האוכלוסייה למדינות הערביות השכנות. נשיא ארצות-הברית, בהבל פיו, נתן לגירוש לגיטימציה. זה ניצחון ענק למשיחיות הכהניסטית. אם הוא לא המשיח, הוא חמורו של משיח.
למה לעצור בעזה? גם בגדה יש שכונות עוני, גם בה יש מחנות פליטים צפופים, רוויי טרור. גם שם יש סלאמס שמקלקלים את הנוף הקדום, התנ"כי. פינוי ובינוי, זה הפתרון לסכסוך.
כשאני עולה על גג של בית הרוס למחצה בבית-לאהיה, בשג'עייה או במחנה הפליטים טול-כרם, אני תוהה מה יהיה על מאות האלפים שנעקרו משם, לאן הם יחזרו, מה יצמח מתוך ההרס, איך נבטיח ביטחון לעצמנו ביום שאחרי. המח"ט שמלווה אותי לגג רואה תמונה אחרת: הוא רואה מרחבי אבטחה, שולי ביטחון. אסור לאפשר לאוכלוסייה לחזור, הוא אומר. כך כתוב בכל ספר לימוד צבאי. משיחיסט שעולה על הגג רואה שטחים ריקים להתנחל בהם. כל המלחמה בעזה לא נולדה אלא כנקמה של היושב במרומים על פשע ההתנתקות.
בשביל נתניהו האירוע בוושינגטון הוא קודם כל חגיגת ניצחון אישית. הוא זכה לקבל מטראמפ מה שלא קיבל משום נשיא לפניו, גם לא מטראמפ עצמו. היו לישראל ימים טובים בבית הלבן, כשאינטרסים משותפים השתלבו ביחסי אמון קרובים בין הנשיא המכהן לראש הממשלה: רבין וקלינטון, ברק וקלינטון, בוש ואולמרט. כל ראש ממשלה שילם מחיר על קבלת הפנים החמה שקיבל בבית הלבן. נתניהו, נכון ליום שלישי השבוע, קיבל את המתנה כמו שהוא אוהב, בחינם. סביר להניח שבדרך יגיע הבונוס: עלייה של ממש בסקרים.
לניצחון יש מחיר: הוא יוצר ציפיות, מעוור עיניים, מוליך שולל. יש לו השלכות מיידיות על שורה של נושאים אחרים. קודם כל, עסקת החטופים. הגיבוי המוחלט שקיבל נתניהו מטראמפ מפתה אותו להציב תנאים חדשים להמשך העסקה: עצירת העסקה תבטיח את חזרת בן גביר לממשלה ותאפשר את חידוש הלחימה בעזה. גם הבעיות הכרוניות בקואליציה יושפעו מהחגיגה בבית הלבן: כשהכל עוד יותר טוב, יאמר נתניהו לשותפיו החרדים, כשהשמיים הם הגבול, אישור חוק ההשתמטות יכול לחכות.
אבל חגיגת הטרנספר הסתירה את הפער בין מה שנתניהו היה רוצה לשמוע על איראן לבין מה שנאמר לו בפועל. טראמפ לא מעוניין במהלך צבאי נגד מתקני הגרעין האיראניים – הוא מעוניין בהסכם. את ההסכם שחתם אובמה הוא ביטל בקדנציה הקודמת. עכשיו הוא רוצה הסכם שאותו יוכל להציג כשיפור, כניצחון.
הטיפול שלו בסוגיית הסחר יכול אולי ללמד על דרך העבודה שלו מול איראן. הוא איים שיעלה את תעריפי המכס מול קנדה ומקסיקו, שתיים משלוש המדינות הראשיות בסחר עם ארצות-הברית, כפעולת עונשין על הברחת מהגרים וסמים בגבולות שלהן עם ארצות-הברית. כשעמד לממש את האיום, הממשלות באוטווה ובמקסיקו-סיטי הציגו שורה של שיפורים באבטחת הגבולות. השיפורים לא היו דרמטיים. ההחלטה עליהם קדמה לאיום. אף על פי כן, טראמפ השהה את העלאת המכסים ל-30 יום לפחות. מול סין המצב שונה: בחזית הזאת נפתחה מלחמת סחר אמיתית שיש לה השלכות על העולם כולו.
גם במקסיקו, גם בקנדה, הגיעו למסקנה שיותר משטראמפ מעוניין במהפכה, הוא מעוניין במראית עין של מהפכה. חגיגת הניצחון, זה מה שקובע, לא המהות.
מוקדם לדעת אם כך יהיה המצב גם מול איראן. תנאי הפתיחה ידועים: ישראל לא יכולה לתקוף את מתקני הגרעין אלא בהסכמה ובגיבוי אמריקאיים. הגרעין הוא רק מרכיב אחד במשחק אסטרטגי. בצה"ל מדברים על שלושה צירים בתהליכי שינוי דרמטיים. הציר האיראני ספג מכה קשה ומנסה להיחלץ מהמשבר; מולו עשוי לקום ציר מתחרה, חצי ג'יהאדיסטי, טורקי-קטארי-סורי-חמאסי. לטורקים יש יכולות ואין כסף; לקטארים יש כסף ואין יכולות. השלטון החדש בסוריה בודק בינתיים מה יכולים להציע לו בסעודיה.
האמריקאים טורחים על הקמת ציר שלישי, אמריקאי-סעודי-ישראלי, עם שאר המדינות הסוניות המתונות בתוכו. הכותרת היא "הסכמי אברהם 2.0". ההשתלבות של ישראל בציר הזה מותנית במתן אופק מסוים לפתרון הבעיה הפלסטינית. איך זה מתיישב עם חגיגת הטרנספר בבית הלבן? זה לא מתיישב.
המטכ"ל החדש
נכון להיום, צה"ל פועל במקביל על אדמה של שלוש ישויות זרות – אם תרצו, ארבע ישויות זרות: לבנון, סוריה, עזה וערי הגדה. מי שמתעקש על השוואות היסטוריות, יוסיף: לא היה מצב כזה מאז מלחמת ששת הימים. הצבא הסדיר מתוח עד לקצה, עייף משנה ורבע של מלחמה רצופה בכל החזיתות. המצב לא ישתנה מהותית גם בעוד חודש, כשהרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, ייכנס לתפקיד. ובינתיים יתפרסמו התחקירים הצבאיים של אירועי 7 באוקטובר, והציפיות לפרישה של אלופים ולמינויים של אחרים יעלו בכל החריפות, בכל העוצמה.
ירון פינקלמן, מפקד פיקוד דרום הנוכחי, ואליעזר טולדנו, המפקד הקודם, הודיעו שהם מתכוונים לפרוש. במעגל השני נמצאים סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם וראש אמ"ץ עודד בסיוק. כל אחד מהאלופים רוצה לסיים מהלכים שפתח בהם ולפרוש בראש מורם, אבל המועד תלוי בעיקר בהחלטות של זמיר. הרבה כיסאות יתפנו במטה הכללי. לרמטכ"ל חדש זאת הזדמנות פז לעצב את צמרת צה"ל כרצונו.
לזמיר אין חלק במחדל 7 באוקטובר. הוא משוחרר מהצל שליווה את החלטות הרמטכ"ל לאורך כל המלחמה, ומהיחס המבזה שנהגו בו שרי הממשלה בעידודו של נתניהו. הרצי הלוי התקשה לדפוק על שולחן גם כשהרגיש שהוא חייב לעשות זאת. כאשר דפק על השולחן, השרים סירבו להתרשם: משהו בסיסי השתבש בשיח בין הדרג הצבאי לדרג המדיני.
המשימה הראשונה של זמיר כרמטכ"ל היא להחזיר את צה"ל למעמד הנכון בתהליך קבלת ההחלטות. ישראל כ"ץ הוא שר ביטחון לגיטימי, אבל הוא לא המפקד של הרמטכ"ל ולא הרס"ר שלו. חלק גדול מההצהרות הלוחמניות שהוא משמיע במהלך ביקורים בשטח, מיותר. צה"ל לא יוכל להישאר לנצח בדרום לבנון. צבא לבנון איננו שותף אידיאלי, אבל הוא בולם את הפעילות של חיזבאללה ברצינות גדולה יותר משציפו בצה"ל. חשוב יותר לשמור על האמון של הגנרל האמריקאי שמפקח על צבא לבנון מביירות ולהגיב על הפרות באש. גם בסוריה לא נוכל להישאר לנצח. מה שיקרה שם לא תלוי בישראל אלא בגורמים אחרים, חיצוניים ופנימיים. העלווים, שהוכו אנושות, מתחילים לפעול נגד המשטר. בדמשק יש שכבה דקה של שליטים, אבל אין עדיין ממשלה מתפקדת.
מוטה גור היה האלוף היחיד במטה הכללי שלא השתתף במלחמת יום הכיפורים. לכן מונה לרמטכ"ל. זמיר יהיה האלוף היחיד שלא היה חבר במטכ"ל של 7 באוקטובר ובמלחמה שנפתחה בעקבותיו. פחות ניסיון; פחות טראומה.
