הזדעזעתם מהמצב שבו חזרו אלינו אור, אוהד ואלי? – מוזמנים להצטרף אליי לסיור מודרך, לא רחוק מהנקודה שבה שוחררו אתמול. דמיינו איתי: אנחנו בחאן-יונס או בסביבתה. רחוב צדדי. מבנה ממוטט. אנחנו נכנסים למבנה שקירותיו שבורים, חלונותיו מנופצים והוא שלד של מה שהיה פעם בית משפחה בעל שתי קומות.
מבין ההריסות מציצה שקית שחורה, מוצנעת בתוך קיר כפול, ובתוכה שוכב אדם. או לפחות מה שנותר ממנו. עצמותיו עדיין עטויות במכנס קצר מפוספס שחור ולבן, וחולצת טריקו שהייתה פעם לבנה, ועתה היא מוכתמת בחום מדמם וקרוש.
גרפי מדי? מזעזע? קשה לדמיין?
זו המחשבה שמלווה כל אחד משלושת ילדיי יום-יום, כל היום, מאז 7 באוקטובר. שניים מהם פדויי שבי בעצמם. 52 ימים ולילות שהו בגיהינום, וכששבו – גילו שאבא שלהם עדיין שם. המחשבה הזו אינה נותנת מנוחה.
איפה הוא? מי מחזיק בו? האם ימצאו אותו? באיזה מצב הוא יהיה? האם נוכל לראות אותו? האם נזכה להיפרד?
ומה יקרה לו אם העסקה לא תגיע לסופה? מה יקרה אם היא תיעצר? מה יהיה איתו אז?
לילדים של יאיר: שיר, אור ויגיל, לאמא שלו שושנה, לבת הזוג שלו מירב, למשפחה שלו ולי מגיע להיפרד ממנו. כך גם לכל יתר המשפחות שיקיריהן נלקחו באכזריות מבתיהם או מבסיסיהם ומוחזקים בידי חלאות שאינם אדם. כל חטאם היה שחיו על גבול המדינה ומימשו את הציונות במלואה, תוך כדי שהם סומכים על המדינה שלנו שתהיה שם בעת צרה. ושביה.
ואיפה היא, המדינה הזו, עתה? האם היא איתנו? איך אוכל להסביר לילדים שלי שזה המקום שלנו, שאין לנו ארץ אחרת - כאשר המדינה הזו לא תעמוד בחוזה הערכי שיש לנו איתה?
במלחמת העולם השנייה, משם זכורות לנו תמונות דומות לאלה של אתמול, לא הייתה מדינה. ועכשיו יש כזאת?
הילדים שלי ואני אוהבים את ניר עוז, מתגעגעים הביתה ורוצים לחזור לחיות בקיבוץ. איך נוכל לחזור לחיות במקום שבו נבגדנו כך, כאשר הבגידה ממשיכה ונמשכת?
נכון. יאיר כבר מת. שום דבר לא יחזיר אותו לחיים. אבל חזרתו תאפשר לשיר, אור ויגיל לחזור לחיים.
בשנה וחצי האחרונות הפכנו קהים למילים עסקה, הסכם, בגידה, חטופים, עכשיו, לחזור. מסתבר שהאדם מתרגל לכל. כמעט. אבל אני מסרבת להתרגל.
אסור לעצור עכשיו! תמונות השבים מהשבת האחרונה רק ממחישות ביתר שאת את הדחיפות בהמשכיותה של העסקה. שום דבר אינו דחוף או חשוב יותר!
מדובר בבני אדם! שהיו להם חיים! שיש להם ילדים, ואהבה, ועבודה, וחובות, ומחשבות, ורגשות. מגיע להם לחזור! מי לחייו - לאהבותיו, לרגשותיו, לתחביביו ולילדיו, ומי למנוחת עולמים. אז - ורק אז - נוכל גם אנחנו סוף-סוף – לנוח.
רננה גומא יעקב היא אמם של שיר, אור ויגיל יעקב. אור ויגיל נחטפו ושוחררו בעסקה מצילת חיים אחרי 52 ימים בשבי חמאס בעזה. אביהם יאיר יעקב נרצח והוא עדיין מוחזק חלל בעזה
איפה היא, המדינה הזו, עתה? האם היא איתנו? איך אוכל להסביר לילדים שלי שזה המקום שלנו, שאין לנו ארץ אחרת - כאשר המדינה הזו לא תעמוד בחוזה הערכי שיש לנו איתה?
