בוקר קריר באלפים והבית החדש לא מצויד בכלום. יש בו אח דולקת וחמימות אירופית מקצועית, אבל שני כיסאות פלסטיק במקום סלון, ואפס כוסות תה. אנחנו לוגמים מקערות, ומבינים שצריך לקנות כמה דברים כי מחר כבר טסים בחזרה.
רותי ואני יורדות למדרחוב בסנט וינסנט הסמוכה, ומשאירות את הרכב בחניון העירוני עם מדחן. זאת הפעם הראשונה שאנחנו שם, נלהבות מהנוף המושלג של החניון, שיושב ממש בסמוך לבניין העירייה שסגור תמיד, כי, ובכן, איטליה.
תקועות בחניון
שעה קלה אחרי זה, עם קופסה של ספלים חדשים אנחנו חוזרות לרכב, ועם חוכמה של סטארט-אפ ניישן דוחקות מעט בכוח, את כרטיס האשראי למדחן, לחריץ הלא-נכון. הצליל המלחיץ מבהיר שהכרטיס לכוד בתוך מדחן איטלקי אלפיני, ואין מסביב נפש חיה דוברת אנגלית.
מה עושים? ניגשים לעירייה. המבנה המוניציפאלי האדיר והשומם הרי ממש פה ליד. אולי יהיה שם שומר חרוץ שידע לעזור? אבל קשה לבנות על שעות פעילות העירייה. הן בדרך כלל אחת לחודש בין 16:30‑16:40. למזלנו פתוח.
פקיד נחמד מקבל ממני נאום בצרפתית קולחת על כרטיס האשראי שנפל למכונה. הוא מעפעף בחוסר הבנה. נון קפיסקו.
הוא מוביל אותנו למעלה. שם המקום הומה אנשי תחזוקה ומנהלה. אני תופסת שניים מהם. הם מקבלים שוב את ההסבר על הכרטיס והספלים והטיסה מחר והדחיפות. מי פיאצ'נטה, הם מתנערים מאחריות.
אנו עייפות ויותר מזה - רעבות. פתאום מגיע גבר נאה עם סרבל צהוב. נראה כמנהל עבודה. אני חוזרת שוב, בצרפתית שוטפת, על האירוע הקשה שבלע את כרטיסינו, אבל בשלב הזה רותי מאבדת את סבלנותה. היא מפלסת את דרכה בהמון בעודה מושכת בדש שרוולו של הסרבל הצהוב ומצביעה החוצה אל החניון, ואז מסתובבת אל ים הסרבלים שמסביב ומחברת משפט איטלקי נוקב: "מקינה. אזורה. ויזה. ביי-ביי" (בתרגום חופשי: מכונה. כחולה. ויזה. ביי-ביי).
נראה שהמשפט המורכב של רותי עשה את העבודה כשהסרבל הראשי שולף מפתח, פותח ארון וקודם כל מוציא משם בקבוק ברולו. באיטליה, מסתבר, ככה חוגגים הצלה של כרטיס אשראי משבי המדחן.
בראווה רגצה, מחמיאים כולם. והפירוש של זה הוא "נערה גיבורה!".
הכיכר מתמלאת. אזרחים גוררים עימם כיסאות, יושבים לצפות במחזה ושותים לחיי החילוץ המסובך והבלה רגצה שעומדת במרכז. "הבל היופי ושקר החן"? לא כשמדובר ברותי.
כזרים באיטליה נתקלים בכל מיני מצבי חירום. הנה, למשל, כאשר ילד קטן במשפחתנו שאלרגי כמעט לכל סוג מזון, אוכל פרי צהוב, מתקלף בקלות ופרוס דק, ופתאום פניו מתנפחות. אבל באיטליה, כמו באיטליה, הכל יהיה בסדר. איטלקי ממוצע הנקלע פתאום למצב חירום, מחזיק במכונית שלו ערכת מדי חירום ושולף פנקס, ושם למרבה התדהמה, נקובים בסדר אל"ף-בי"ת כל סוגי המזון ופוטנציאל האלרגיה שלהם. הוא קורא את המידע, משקה את הילד ופניו של הקטנצ'יק חוזרים מיד למוטב.
הבמבינו רגיש
למחרת, אנחנו נכנסות אל הסופרמרקט הגדול והמפתה, הקונאד. לפני שבכלל שמנו משהו בפה, אנחנו כבר רואים את הזאטוט שלנו מתרוצץ בין מדפי הלחם החם והטרי ואוסף אל פיו כמה פירורים. אנחנו בבהלה נוראה ופונות בחוסר תקווה אל המוכרים. איפה אפשר לברר מה יש בתוך הלחם הזה. הבמבינו שלנו אלרגי להמון סוגי מזון. כמה אנשי צוות פותחים עכשיו ספר עבה מאוד ובו בסדר מופתי כתובים כל המוצרים שיש בחנות ומתחת לכל אחד מהם מידע מדויק אילו אלרגנים הוא מכיל. הכל מפורט, הכל שקט ונינוח, ונדמה שמעל כל זה רשום פתגם ענק "בלי פאניקה".
האם אפשר להכיל את החוקים האלה גם על חולון וכפר-סבא?
המלצה
לחובבי המגף, כדאי ורצוי להכריז על הפסקה ולעיין בשקט באחד מספרי הבלש הנפלאים של אנדריאה קמיילרי (יש כמה מצוינים בתרגום עברי) תענוג.
