ב-7 באוקטובר נעצרו חייה של משפחת כלפון מדימונה, כשהבן שגב נחטף ממסיבת הנובה. בעוד חלק מהחטופים כבר הוחזרו לישראל, שגב בן ה-27 נותר מאחור, וגורלו תלוי בקיומה של עסקת השחרור הבאה – שטרם ברור אם תצא לפועל.
המשפחה ניהלה מאבק נרחב כדי לכלול את שגב כבר בשלב הראשון של העסקה, אך מאמציה נכשלו. "לשגב יש רקע רפואי משמעותי", מסבירה גיסתו, רותם כלפון, "הוא סובל מהפרעות חרדה ומטופל תרופתית, יש לו פוסט-טראומה מתאונה שעבר בגיל צעיר, והוא עבר ניתוח שבו הוכנסו לו פלטינות לרגל. גם הוא מקרה הומניטרי. ובכלל, איך אפשר לקבוע שמישהו בשבי הוא לא מקרה הומניטרי? ראינו איך הם יצאו מהשבי, בתת-תזונה קיצונית. איך אפשר למיין מי כן ישוחרר ומי לא?". גם גלית כלפון, אמו של שגב, לא מצליחה להבין את הקריטריונים שקובעים מי זכאי להשתחרר ומי לא. "הייתה אופוריה כשהנשים חזרו, כי הן נראו יחסית בסדר, אבל ידעתי שבתמונות של הגברים זה יהיה משהו אחר", היא אומרת, "מה שראינו בשבת היה כמו בוקס בבטן. הבן שלי חגג שני ימי הולדת בשבי. חמאס עדיין רואים בו חייל. אני לא מבינה איך לא פועלים לשחרורו. ישראל זו מדינה שלומדת היסטוריה. איך אנחנו לא לומדים מהעבר שלנו?". מאז החטיפה, גלית לא מצליחה לחזור לשגרה. "אני לא עובדת", היא מספרת. "קשה לי לצאת מהבית. פה אני מרגישה הכי קרובה לשגב. ברגע שאני יוצאת זה מרגיש כאילו נטשתי אותו. אני כמעט שלא מתראה עם אנשים וגם נעזרת בכדורי שינה, אחרת אין סיכוי שאירדם. המחשבות, החרדות, דפיקות הלב – הכל מציף אותי. אני רואה את ההורים רצים אל החטופים כשהם חוזרים – ואני רק רוצה להרגיש את זה. באותו רגע אני אהיה בריאה. לא אצטרך כלום יותר. רק לחבק אותו ולדעת שהוא חי. אנחנו חיים בתוך סיוט, סופרים כל דקה וכל שעה".
מי שחולק עם המשפחה את הכאב הוא אסף הרוש, חבר ילדות של שגב שהיה איתו בפסטיבל נובה וראה אותו נחטף. "רקדנו, נהנינו, ואז התחילו הטילים", הוא מספר, "החלטנו לקפל את הציוד ולנסוע. שגב נהג ואני ישבתי לידו. כשהתחלנו לצאת מהאזור ראינו רכב מרוסס בכדורים שחסם את הדרך, אז פנינו לכיוון השני והגענו לפקק לכיוון בארי. שם ראינו שוטרים רצים עם נשקים וצועקים שצריך לברוח ברגל. לא ידענו לאן. לאן שלא הסתכלנו היו יריות. אז החלטנו לרוץ לכיוון הכביש". השניים רצו יחד בשטח פתוח כשמסביב ירי כבד. "שגב רץ קצת לפניי", סיפר הרוש, "הגענו לכביש, הוא כבר התחיל לחצות אותו, אני הייתי אחריו, ואז ראיתי טנדרים של מחבלים פחות ממאה מטר מאיתנו. עשיתי צעד אחורה וקפצתי מתחת שיח כדי להתחבא. ראיתי אותם עוצרים ליד שגב ולוקחים אותו. עצמתי עיניים ואמרתי ‘שמע ישראל’. הייתי שם לבד בשיח במשך שבע שעות". אסף ניצל בנס, אך מאז הוא לא מפסיק לחשוב על הרגעים האחרונים עם חברו. "יכול להיות ששגב בכלל חושב שאני מת", הוא אומר, "אני מתפלל שיחזור כל יום, כל היום. מתגעגע אליו, מחכה לו. הוא נחטף בלי שריטה. הלוואי שיחזירו אותו כמו שהם לקחו אותו". "המדינה חייבת לפעול", אומרת גלית, "ראש הממשלה צריך לגייס את כל הכוחות ולהחזיר את כולם. הם היו צריכים להיות בבית מזמן". רותם מוסיפה: "אם שגב שומע אותנו, שיידע שאנחנו נלחמים עליו".
