עופרי ביבס לוי הייתה בפגישה כשהקצין המלווה של המשפחה התקשר אליה. זה קרה ביום שישי, 31 בינואר. הוא התריע בפניה שברשת מסתובבת רשימה לא רשמית עם שמות החטופים הצפויים להשתחרר למחרת, ובהם גם שמו של אחיה, ירדן ביבס. שעה של דפיקות לב מואצות לאחר מכן, הטלפון שוב צילצל. הקצין בישר לה: "ירדן ברשימה. הוא חוזר הביתה".
"הייתי במערבולת", היא מספרת, "והיות שאני אדם מעשי חשבתי מיד על הלוגיסטיקה – מה אני עושה עם הילדים? הרי הוא חוזר בשבת. הייתה התרגשות גדולה והיו גם המון חששות, שלא נעלמו עד שראיתי אותו יוצא משם והתחלתי להבין מה עבר עליו".
בין אלפי הסיפורים, התיעודים והטרגדיות מטבח 7 באוקטובר, משפחת ביבס הפכה בעל כורחה לסמל. מיליוני ישראלים – ומי יודע עוד כמה בעולם – עוקבים בדאגה ובתקווה אחר סיפור חטיפתם המצולמת וגורלם של ירדן ושירי ביבס, וילדיהם אריאל וכפיר, הצעירים ביותר בשבי חמאס. בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet מספרת עופרי, אחותו היחידה של ירדן, מה מצבו, מה הוא מספר על הגיהינום שחווה, ומדברת על המאבק שיימשך כל עוד שירי, אריאל וכפיר עדיין ברצועת עזה: "מבחינתנו שום דבר לא הסתיים. אנחנו בשיא האירוע".
עופרי אמנם מתחילה לגבש תמונה מסוימת על שאירע לאחיה, אבל הפערים שצריך להשלים הם עצומים. "בכל יום מתגלים לירדן דברים חדשים, טובים ולא טובים", היא אומרת, "בכל יום הוא מגלה על חבר שנחטף, חברה שנרצחה. אנחנו עושים הכל לאט-לאט, בקצב שלו. חשוב לנו להחזיר לו את תחושת השליטה והעצמאות. להראות לו שיש חשיבות למה שהוא רוצה ולמה שהוא צריך. הוא המרכז. אנחנו עוזרים לו לחזור להיות אדם עם בחירות, עם רצונות, עם זכויות. במקביל, אנחנו עוטפים אותו, שומרים עליו, איתו כל הזמן. הוא איש צנוע ופרטי וקשה לו להתמודד עם העובדה שהוא והמשפחה שלו מוכרים לכולם".
"חזק, זקוף וגאה"
כשהתיישבה בחדר המשפחות ברעים, עופרי ראתה על המסך את עופר קלדרון יוצא מרכב המחבלים, ושתי דקות אחר כך גם ירדן יצא. "הפריע לנו שהיה בתקשורת מי שניתח את שפת הגוף שלו והתמקד בטרגיות שבמצב", היא אומרת, "תשמחו שהוא חזר ושהוא בחיים. הוא יצא חזק וזקוף וגאה".
מה אמרתם אחד לשנייה בחיבוק הראשון?
"אני אמרתי לו 'אתה לא לבד יותר'. הדבר הראשון שירדן אמר היה בעצם שאלה, על שירי והילדים. הבנתי שהוא מבין את המצב כמו שאנחנו מבינים אותו: שיש חשש לגורלם, אבל שאנחנו לא יודעים מה קורה. הוא היה באותו מקום שבו אנחנו נמצאים, וזה הרגיע כי לא היינו צריכים לתווך לו יותר מדי. חיזקנו אותו ואמרנו שאין ודאות, שאנחנו מקווים, ושלמרות החששות אנחנו לא מוותרים".
לדבריה, "ברור שעד שהמשפחה של ירדן לא תחזור, הוא עדיין שם, ב-7 באוקטובר. הוא גם זוכר לפרטי פרטים את היום שבו מחבלי חמאס סיפרו לו ששירי והילדים לא בחיים לכאורה. מאז הוא ניסה להבין אם זה נכון או לא, אם מדובר בטרור פסיכולוגי או שיש בכך אמת – דרך המחבלים ודרך חטופים שפגש. התקווה, זה מה שהחזיק אותו".
איזה ירדן קיבלת חזרה?
"זה הוא, אבל זה גם לא הוא. גם אנחנו לא מי שהיינו. קודם כל, הוא מאוד רזה. הוא בחור גדול ורחב, אבל הוא איבד המון במשקל. אחרי המפגש הראשון גם אנחנו צחקנו עליו כשהוא ביקש במבה. יש עוד המון חוסר ודאות לפנינו, אבל ירדן פה והוא חזק. הוא לא אותו ירדן, אבל הוא גם כן – ההומור שלו, אותו סוג בדיחות. ביום של ההצהרה שמסרתי בשיבא הוא צחק עליי, 'אחותי הטבעונית והרפתנית – מה הקשר?'. זה הוא".
לאורך כל תקופת השבי הוחזק ירדן ביבס במנהרות ובקושי נחשף לתקשורת. למרות זאת, משפחתו נדהמה מכמות המידע שהיה לו. "הוא ידע שאירוע 7 באוקטובר היה בקנה מידה גדול", היא מספרת. "הוא ידע על ההפגנות, על המלחמה בצפון ועל המפונים – וגם על המעורבות של טראמפ. עירבבו בין החטופים כל הזמן אז הוא פגש באחרים, ודרכם ידע דברים".
ממה שכן ידוע בשלב זה, ירדן הוחזק בתחילת השבי ובסופו עם עופר קלדרון. הם הוחזקו בתנאים איומים, בכלובים, תחת טרור פסיכולוגי בלתי נסבל. "הם היו מתחת לאדמה, בחושך", מספרת עופרי, "ירדן תיאר לנו את הלחות והעובש. הם ישנו על מזרונים על הרצפה, הרעב היה גדול ומים הם קיבלו בהקצבה. החיים שלהם היו בידיים של המחבלים ששמרו עליהם. אחת הדרכים להתמודד עם זה הייתה ניסיון כלשהו להתקרב אליהם, ובאמת, הוא יצא משם דובר ערבית שוטפת. הם ישנו רוב הזמן והתעוררו רק לאוכל, כשהיה. הם דיברו המון ביניהם, החטופים. הוא אמר שסיפר להם על האחיינים שלו, ואז בישרתי לו שנולד עוד אחיין, הבן שלי שהוא לא מכיר. הוא הסתכל עליי מופתע, הראיתי לו תמונות והוא התרגש".
במאי האחרון הייתה תחושה שהצדדים מתקרבים להסכם. "ירדן סיפר שהמחבלים אמרו להם שנחתמה עסקה", היא מספרת, "הם ממש התארגנו פיזית לשחרור. כמו שאנחנו יודעים, זה התפוצץ. כמה נורא".
“לא נפסיק להיאבק”
ביבס לוי נושאת על כתפיה את משקל המאבק להשבת כל החטופים. "לא נפסיק להיאבק על שירי והילדים – וגם לא על שאר החטופים", היא מבטיחה, "זה מה שאנחנו, המשפחות, הבטחנו אחת לשנייה, וזה מה שיקרה. אנחנו רואים חטופים חוזרים, זה משמח, אבל התחושות מעורבות. זה מבהיר את הדחיפות להוציא את כולם כמה שיותר מהר. בשחרורים הראשונים בעסקה הזאת החטופות והחטופים נראו בסדר, אבל ברור שהם לא בסדר. הפער בין הפיזי לבין מה שעובר עליהם נפשית הוא כמו תהום. מקבלי ההחלטות יודעים טוב מאוד מה קורה שם – ההתעללויות, ההרעבות, הסכנה לחיים שלהם, אבל הם לא עושים את מה שצריך כדי להציל אותם".
על הודעת חמאס שלפיה הוא דוחה את המשך שחרור החטופים בטענה להפרות המתווה על ידי ישראל, היא אומרת: "מזה בדיוק חששנו אחרי שצוות המו"מ לא יצא ביום ה-16 כפי שסוכם במתווה, ולאור האמירות האחרונות של פוליטיקאים ישראלים".
איך את באמת מתייחסת לאמירות השונות של פוליטיקאים, למשל זאת של בצלאל סמוטריץ' שאמר ש"לא ניאנס לבצע צעדים בתמורה לשחרור חטופים"?
"באמת שאין לי כבר מילים. איך הוא מעז? אני לא יודעת לפי אילו אמות מוסר הם פועלים. נכון, העסקה גרועה. אף אחד לא חושב שהיא טובה. אבל היא מצילה חיים. המלחמה עם האויבים שלנו לא תיגמר לעולם. המחשבה שעסקה כזו או אחרת תסיים או תמנע את זה, זה פשוט לשקר. אבל בסוף, האחריות היא על ראש הממשלה. היא הייתה ונשארה עליו. איך ייתכן שאנחנו כאזרחי ישראל תולים את כל התקוות שלנו בנשיא ארה"ב?".
"הם ישנו על מזרונים על הרצפה, הרעב היה גדול ומים הם קיבלו בהקצבה. החיים שלהם היו בידיים של המחבלים ששמרו עליהם. אחת הדרכים להתמודד עם זה הייתה ניסיון כלשהו להתקרב אליהם, ובאמת, הוא יצא משם דובר ערבית שוטפת"
"ברור שעד שהמשפחה של ירדן לא תחזור, הוא עדיין שם, ב-7 באוקטובר. הוא גם זוכר לפרטי פרטים את היום שבו מחבלי חמאס סיפרו לו ששירי והילדים לא בחיים לכאורה. מאז הוא ניסה להבין אם מדובר בטרור פסיכולוגי או שיש בכך אמת"
