שליחות.
מכולם הרב אלחנן, אביו של אורי דנינו ז"ל שנחטף ונרצח במנהרת חמאס, היה זה שאמר לראש הממשלה את הדברים הנוקבים והנוגעים ביותר. את מה שאף אחד מעדת החנפנים, השרים ויועצי האחיתופל לא העז או מעז.
"אתה מנהיג, נבחרת, נשלחת להנהיג", כמו התחנן הרב להזכיר לו בתוך האבל על בנו, ואז ביקש מנתניהו שייזכר באותו בחור צעיר שהיה לפני 50 שנה, כשבחר לשרת ציבור. במה שהוביל אותו, לפני שאבד.
וגם: הציע לו לעצור, להתבודד לרגע, לחשוב איפה אלוהים בתמונה שלו, איפה הערך היהודי שהוא מביא. לא רק כחשבון נפש פנימי אלא כדרך לחזור לעצמו. ובעיקר אלינו. עם ישראל.
מסלול.
לא בן-רגע אדם מאבד את דרכו. זה תהליך. עוד שקר, עוד הסתה, עוד בריחה, עוד בחירה בחומר, ברע. עוד צעד שמתרחק מרצון הלב. עד שההוא, שנמלט מעצמו ומשליחותו, כבר לא דומה לאדם שהיה פה קודם.
ובאמת, מה בין חדור האמונה היוקדת שהסביר במעגל של דן שילון על כך שבשום אופן אסור לראש ממשלה לכהן יותר משתי קדנציות לבין ההוא שמנשים ומנשים את השלטון שלו על חשבון החיים סביבו? מה בין ההוא שנאם בפאתוס על אחריות וההכרח בוועדת חקירה ממלכתית אחרי לבנון השנייה לבין צל המנהיג שבורח מאחריות ומחקירות עכשיו?
כאילו שני בני אדם לפנינו. אחד על המסלול, השני מחוצה לו.
צומת.
יש חלק בעם שכועס כשמבקרים את ראש הממשלה. רק נתניהו ונתניהו, זועם. אבל אדם, לפעמים עם, צועק את מה שאין לו. והעם שכאן משווע למנהיג. לרועה.
נתניהו ניצב בצומת אחרי בוקר 7 באוקטובר. זו הייתה יכולה להיות שעתו הגדולה לעשות יוטרן לביתו הפנימי ולבית הלאומי שלנו. להיזכר בשליחותו.
למרות אחריותו הבלתי נסלחת לאסון, נתניהו יכול היה להיות האדם הנכון להנהיג את המדינה בשבר הגדול בתולדותיה. הוא הרי בעל הניסיון הרב מכולם. ראה ושמע הכל. יכולות מיוחדות. הכל הכין אותו לרגע הזה. אבל בצומת ההוא הוא בחר אחרת.
ואז, לאורך הדרך צצו עוד הזדמנויות. כל בוקר, למעשה, צצה הזדמנות. למשל כשהרב דנינו ניסה להרביץ בו תורת נפש אדם. "אני נכנס יום-יום לחדר ושואל את עצמי בשביל מה אתה כאן. בשביל ליהנות ממנעמי השלטון?" נתניהו השיב לרב.
כמה אמת פנימית הייתה בתשובה הזו? בשבת בבוקר, כשבחר להיות במלון מפואר בוושינגטון, שקוע במנעמי השלטון, רחוק מכאבי עמו, רחוק אוקיינוסים משליחותו, מה הייתה הבחירה שלו?
בדרך.
"ועמדו ציוני הדרך/ לא הכירו באיש הזר/
והיו ציוני הדרך/ מזדקרים ודוקרים כדרדר", כתבה משוררת סודות החיים, לאה גולדברג, ב"משירי הבן האובד".
כשאדם אובד ונמצא בנתק מעצמו ומשליחותו, המציאות סביבו כמו מפנה אליו גב – זו הדרך שלי לפרש את המילים הללו.
ובאמת, תסתכלו על הבן האובד שבתפקיד ראש ממשלה שלנו. הכל כמו סוגר עליו. ציוני הדרך מזדקרים ודוקרים כדרדר. האג. צווים. כתבי אישום. ועדת החקירה כשתגיע. היועמ"שית. העם. הפקיד ההוא, נו, ראש השב"כ. כל פקיד. האחריות. האחריות. האחריות.
אומרים, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. אצלנו, בעם הקדוש הזה, בעת הזו, נר תלוי בנר. ככה יצא. באדמת עזה יש אחים שמחכים. וגם להם נר. האור משם, שהוא גם האור שלנו, הולך ומתעמעם.
נתניהו, תתעורר.