כיף להתמקד במה שמנור סולומון עושה בליגה השנייה באנגליה, או לשמוח על הדקות שליאור קאסה מקבל בגנואה (מי היה מאמין שיפתח במשחק באיטליה?), ולעקוב אחרי ההזדמנויות שקיבל דניאל פרץ בבאיירן מינכן או המספרים של אוסקר גלוך בזלצבורג. אבל זה מסך עשן לא סמיך מספיק: הכדורגל הישראלי הולך אחורה בצעדי ענק.
זו אפילו לא שאלה – כדי שהנבחרת תתקדם, חייבים סגל של שמות שמשחקים בליגה איכותית יותר, גם אם מדובר במסע לארה"ב. במשחק הנבחרת האחרון נכללו ברשימה של רן בן-שמעון שבעה שחקנים בלבד מאירופה.
הנה ספירת מלאי: שחקנים ישראלים מופיעים כיום ב-21 ליגות אירופיות, כולל אנדורה אחרי החתימה הביזארית של מוחמד עוואד בפאס דה לה קאסה. מעטים מהם משאירים חותם – ביברס נאתכו שכבר לא רלוונטי לנבחרת ממשיך להוביל את פרטיזן בלגרד, אלי דסה הוא באנקר בדינמו מוסקבה, מוחמד אבו-פאני ועומרי גאנדלמן עושים עבודה יפה בפרנצווארוש וגנט (אם כי שניהם בקו ירידה), סוף פודגוראנו בדיוק כבש שער בכורה בהולנד במדי הראקלס. האחרים מיובשים, לא מסתגלים, נעים בין אוקראינה לאזרבייג'ן לבולגריה, או מתרחקים מהעין ומהלב כמו דן גלזר ועופרי ארד בקזחסטן. השחקן הישראלי לא רלוונטי לכדורגל האירופי, וזה בא לידי ביטוי בנבחרת.
עומר אצילי, ארד בר, ניר ברדע, עומרי אלטמן, דוד קלטינס ומאוויס צ'יבוטה הם מחזור חורף 2025 של הלגיונרים שוויתרו וחזרו לליגת העל. קר שם בחוץ, לא אוהבים יהודים. בעבר הלא רחוק עשו זאת שחקנים אחרים, כאלה מהטופ שלנו, כמו דור פרץ, רז שלמה ודן ביטון. במקום כל הארכות החוזה במועדונים שמובילים לשום מקום אבל קרובים לבית, במקום לשחק בליגה באמת ובתמים חלשה – קרב צמרת צמוד לא מעיד על איכות – הלוואי שנקבל עוד כמה שמות שיאתגרו את עצמם עד הסוף. כולנו נרוויח מזה.
