גם שבועות אחרי שחזרו לישראל בתום 477 ימים בשבי, קיים עדיין פער בולט בין הפתיחות היחסית של התצפיתניות לגבי תקופתן ברצועת עזה, לבין הסתגרותן בכל הנוגע לאירועי 7 באוקטובר עצמו.
הן אמנם סיפרו להוריהן בפירוט על תנאי החזקתן בשבי, על סכנת החיים התמידית, היחס מצד השובים, הרעב וההיגיינה הירודה, אבל על מה שהתרחש במיגונית במוצב נחל עוז בשבת ההיא – בשעות שבהן חיכו לשווא לעזרה, ספגו מכות מהמחבלים וראו בעיניהן את חברותיהן נהרגות – הן עדיין חוששות לגעת.
"היא פשוט לא מדברת על זה", אומר אלברט ארייב, אביה של קרינה. "מה שקרה במיגונית היה מאוד קשה. זה מקשה עליה בתקופה של השיקום, אני רואה את זה עליה. משהו נורא קרה לבת שלי ב-7 באוקטובר. ברור שתקופת השבי לא היה פשוטה, אבל הסיוט מתחלק לשניים. היא אומרת שראתה וחוותה שם דברים נוראיים. היא הייתה פצועה קשה ולדבריה באותו יום היא רצתה למות. פשוט ייחלה שיפגיזו את המוצב ממטוס או משהו כזה כדי שהסבל הזה ייפסק. וזהו, ליותר מזה היא לא נכנסת. היא אומרת 'פשוט עברתי גיהינום באותו יום ויכולתי למות'. היא אומרת שזה היה היום הכי נורא בכל התקופה".
שירה אלבג, אמה של לירי: "7 באוקטובר הוא טראומה לא פחות קשה מהשבי ועוד לא נגענו בה בכלל. הן ראו את החברות שלהן נרצחות ואז ישבו ככה במקום ארבע שעות. לירי אמרה לי 'אימא, את זה עוד נצטרך לעבד'. היא עוד לא דיברה על מה שהיה שם. ב-7 באוקטובר הן חשבו שזה קרה רק בבסיס שלהן. הן בכלל לא הבינו את הסיטואציה. רק אחרי ארבעה ימים, כשהן נפגשו עם עוד חטופים, הן הצליחו להבין קצת מה קרה במדינה ושהסיפור הרבה יותר מורכב. השובים דאגו לשתף אותן רק בדברים הלא טובים שקורים בישראל, כמו זה שאין הסכמים ושלא רוצים להחזיר אותן. עשו להן טרור פסיכולוגי. אמרו להן 'אנחנו נחתן אתכן ונאסלם אתכן'".
יוני לוי, אביה של נעמה: "נעמה נחשפה לתמונה המפורסמת שלה מ-7 באוקטובר. סיפרו לה. לא הייתה ברירה. היא מפורסמת בעל כורחה. מהמעט שהיא כן חלקה עד כה נראה שהאירוע הבאמת טראומטי, הגדול, תחושת השבר של הבגידה, וגם המראות הכי מזעזעים, היו ב-7 באוקטובר. השמיים נפלו עליה ביום הזה".
"לירי הייתה יחד עם אגם ברגר מהיום הראשון ועם נעמה לפרקים", אומרת שירה אלבג. "עם דניאלה גלבוע וקרינה היא לא הייתה. יש להן חיבור מטורף ביניהן. הן חוו משהו שאנחנו לעולם לא נבין. הן לא מדברות על זה, רק אוחזות ידיים כשהן נפגשות ואז מבינות אחת את השנייה בשקט שלהן. הן לכאורה חוו את זה לבד, כל אחת עם עצמה, אבל הביחד נתן להן כוח. גם עכשיו, כשהן מחוץ לשבי, הביחד נותן להן כוח להתמודד".
קרינה, מספר אביה, העדיפה את השהייה במנהרות. "היא העדיפה להיות למטה כי למעלה כל הזמן הפגיזו. היו ימים שהעבירו אותן ממקום למקום כשבתים קורסים מימין ומשמאל והרסיסים עפו עליהן. היא אמרה לי שהיא רק רצתה להיות במקום מוגן. אפילו אם זה במנהרה. לא היה אכפת לה, העיקר לחיות".
יוני לוי: "נעמה הייתה בשבי עם חטופות אחרות ולפרקים עם חלק מהתצפיתניות. עשו שם לא מעט מעברים, שינויים, פיצולים וחיבורים לאורך התקופה. מתקופת השבי יש לה בעיקר כעס על המדינה. היא מרגישה שניסו להרוג אותה כי הפציצו את הבתים שהיא הייתה בהם. באחד המקרים ברגע האחרון הן ברחו, הקיר נפל והיא נפצעה. יש לה סיפורים קשים. הפחד הכי גדול שלה היה מההפצצות שלנו".
שירה אלבג: "לירי קוראת אנשים וסיטואציות חברתיות. ברגע שחטפו אותה היא הבינה: זה המצב שלי כרגע, אני בעזה, ובעזה צריך לשרוד כמו עזתי. והיא ידעה להתמודד איתם, לא להתנגח איתם. לא אגיד 'להיות חברה שלהם', אבל לדעת להסתדר איתם. לא במלחמה אלא לשחק את המשחק. לשמחתה זה עבד. זה עלה מעל כל הציפיות שלנו. כמה שאנחנו מכירים את הילדה שלנו, זה באמת הפתיע גם אותנו. לצד זה, המחבלים ישנו איתן בחדר כל הזמן וצפו בהן 24/7. כל הזמן יש חשש לחיים, כי כל דבר קטן, אפילו מילה לא במקום או שהמחבל קם הפוך ובא לו להתעמר–היחס היה משתנה לחלוטין".
אלברט ארייב: "השובים סיפרו לבנות למה הם עשו את 7 באוקטובר. הם הסבירו שזה בגלל המצור על עזה, בגלל שלא נכנס להם אוכל ולא הייתה אספקת מים, כי היו עוצרים את החשמל לסירוגין. ממש שיתפו אותן. המחבלים היו גם כעוסים וגם רגישים אז קרינה שמרה מהם דיסטנס ולא נכנסה לוויכוחים לגבי מה נכון ומה לא. היא ראתה בעצמה מה קורה כשישראל מפגיזה. ברור לה מי האויב, היא מבינה שחמאס זה גוף טרור שעשה את 7 באוקטובר, אבל היא גם מאוד כועסת על ישראל כי היא חוותה את המלחמה על בשרה גם מהצד המופגז בעזה".
יוני לוי: "היינו בבית ורכב חולף עשה איזה רעש, משהו שאנחנו בכלל לא שמנו לב אליו, ונעמה נבהלה נורא. היא צפתה בקטנה בשחרור בשבת ואת רואה שזה ישר מטלטל אותה. היא לא מבינה מה זה אומר–תהיה עוד פעימה, לא תהיה עוד פעימה. אנחנו לא מצליחים להסביר לה מה זה אומר בכלל 'הומניטרי' ורק אחר כך זה הצעירים והחיילים. היא אומרת כל הזמן: 'כולם צריכים לצאת משם, מה אתם לא מבינים?'. גם ברמה האישית, תהליך השיקום שלה לא יכול להתחיל בלי שהאירוע זה יסתיים וכולם יחזרו".
שירה אלבג: "לירי אמרה ישר אחרי שהיא יצאה 'אנחנו היינו בגיהינום, והבנים בגיהינום יותר גרוע'. אנחנו רואים עכשיו את הבנות והן נראות חזקות, כאילו בסדר, והן צוחקות, אבל כלום לא בסדר. כלום לא בסדר. צריכים להבין את זה. צריכים להוציא את כולם דחוף כדי שהם יהיו קרוב לבסדר. אין איזה מרשם לשיקום שלהן ואנחנו גם עוד לא יודעים איך לגעת בזה. אף אחד במדינה לא יודע. גם המטפלים עצמם. כולם לומדים, גם אנחנו וגם לירי".
