היה מרגש אמש בבית הנשיא בירושלים, אך גם עצוב. אירוע שאמור לשמח כל דמוקרטיה – השבעת נשיא בית משפט עליון – שאליו התכנסה כל הצמרת המשפטית בעבר ובהווה, נערך כשלראשונה מאז קום המדינה, החרימו אותו במפגיע סמלי השלטון החשובים ביותר – יו"ר הכנסת, ראש הממשלה, שר המשפטים וחצי מחברי הכנסת של הקואליציה. ההחרמה הזו הייתה סמל לקרע העמוק שבין הממשלה השלטת בכנסת, לבין הרשות השופטת. הקרע הזה ילווה מעתה את כהונתו של הנשיא הנכנס, יצחק עמית. הצעד הקשה מכולם היה היעדרו של יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, שלמעשה בחר בצעדו לייצג רק מחצית מהעם.
היו מי שדיברו בהשבעה על ההישג בכך שעמית נבחר על אף העיכובים, ההחרמות והמהמורות. אבל כל מי שקורא את התמונה הפוליטית-משטרית יודע שבחירת הוועדה לבחירת שופטים, שנעשתה בצו בג"ץ, היא ניצחון מר. הצמרת המשפטית יודעת ומרגישה זאת היטב. למרות האשליה שלפיה "למרות הכל עמית נבחר", ועל אף שמחתם המאופקת של שופטי בית המשפט העליון, נשיאיו בדימוס, וכמובן נשיא המדינה יצחק הרצוג, על כך שסוף-סוף הגענו לטקס ההשבעה, הנשיא עמית נכנס לתפקידו בנסיבות הקשות ביותר שחווה ויחווה נשיא עליון.
מבחינת שרי הממשלה וחברי הקואליציה עמית אינו קיים. בישיבת הממשלה שדנה ביום ראשון האחרון בתשובת המדינה לבג"ץ, בדבר הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אמר שר המשפטים יריב לוין: "אין אמון בעמית. הרי הוא נשיא שמינה את עצמו". איש בממשלה לא סתר את דבריו. לא רק שעמית הוא נשיא מבודד שהאמון בו סדוק, ולא רק שהוא לא יוכל לנהל באורח שוטף את המערכת השיפוטית בלי הסכמה של שר המשפטים. סכנה גדולה יותר אורבת לו ולמוסד שבראשו יעמוד: הסכנה של שבירת כללי המשחק – של אי-כיבוד פסיקותיו, של אי-כיבוד פסיקות העליון בכלל, ועם הזמן חלילה גם של בתי המשפט.
נשיאת העליון הקודמת, אסתר חיות, הבטיחה לנו ש"המבצר לא נפל". זו הייתה אכן אמת לשעתה. אבל נסיבות היבחרו של עמית, לצד ענן התחקירים נגדו שלא הוסר בעיני חלקים בציבור, עשו את שלהם והכתימו את הבחירה. גם האטימות שמגלים שופטי העליון בסירובם לקלוט שופט אחד שלוין רצה לבחור – ד"ר אביעד בקשי – עלולה לגרום לכך שבקרוב, עם שינוי דרכי בחירת השופטים, ייבחרו חמישה "בקשי" לעליון.
יפים ונוקבים היו דבריו של נשיא המדינה יצחק הרצוג: "שחיקת האמון במערכת המשפט היא מדאיגה ביותר. עלינו לזכור ששיח ודיון, ואפילו שינוי, הם לא אויב של הדמוקרטיה. להפך – הם הוכחה לכך שהדמוקרטיה חיה ובועטת. ובלבד שהשינוי בא מתוך שאיפה כנה לחזק, לבנות את אמון הציבור במערכת, ולהבטיח שישראל תישאר לעולם מדינה דמוקרטית באמת. אני אומר בפירוש: לא כל הצעה היא אסון, לא כל פשרה היא חורבן, לא כל אג'נדה היא אג'נדה עוינת או רעילה". עם זאת הנשיא הרצוג הדגיש: "אין מקום לפסילתו של נשיא בית המשפט העליון שנבחר לתפקיד בהתאם לחוק".
אלא שהשר לוין אינו מתכוון להרפות מחקירת התלונות נגד עמית. ההליך מיועד להתקיים על ידי נציב התלונות על שופטים שאותו תבחר – איך לא – ועדת איתור בראשותו של לוין ובניווטו.
אין ספק שכל שופטי העליון בהרכבו החסר כרגע, "ליברלים" ו"שמרנים" כאחד, דואגים מאד. הם ימשיכו לשפוט על פי הקודים והאתוס המפוארים שנצרבו כאן מאז קום המדינה – על פי החוק, הפסיקות והתקדימים. אבל בניגוד למה שהמסיתים אומרים עליהם – הם יושבים ממש בתוך עמם. הם מודעים וערים לרוחות השעה, להסתה ולמום שמטילים בהם. עוד לפני ששינו את החוקים שמגדירים את סמכות בית המשפט העליון – השינוי כבר כאן. בכל הקשור לשמירה על זכויות האדם, העליון עדיין חי ובועט. אך בכל הקשור לביקורת שיפוטית על פעולות הממשלה והכנסת, העליון, בלית-ברירה, מצוי בנסיגה.
ואם עושים זום אאוט – העליון לא לבד: שומרי הסף המסורתיים, שהיוו אחת התומכות המרכזיות שלו, מאוימות לא פחות. הדי הכתישה הפוליטית של היועצת המשפטית לממשלה, הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ נכנסו בחוזקה לחדר ההשבעה אתמול, דרך הוויטראז'ים של האמן מארק שאגאל בטרקלין ההשבעה בבית הנשיא. תחושת הגדולה ופאר הממלכתיות הישראלית שליוו תמיד את טקסי חילופי הנשיאים, חסתה תחת ענן כבד ומדאיג. על רקע זה גם קריאתו של הנשיא הנכנס עמית לשר לוין לקיים את פגישות העבודה הסדירות שבין שר משפטים לנשיא בית המשפט העליון, ותקוותו בהקשר זה "לפגוש יד אחות", נשמעה בעיקר כתחינה נואשת ומעוררת רחמים.
