• אביב גפן – "היסטוריה של תאונות". השיר היפה ביותר באלבום החדש של גפן הוא זה שנושא את שמו. כמו בשירים האחרים, גם כאן גפן הוא ספר פתוח (עם אותיות קידוש לבנה), אולם הכוח שלו נובע לאו דווקא מהטקסט החשוף כמו מהמנגינה הפשוטה והממיסה. לגפן יש "היסטוריה של תאונות", אבל השיר הזה מזכיר שיש לו עוד היסטוריה, לא פחות חשובה: היכולת של יוצר מאוד מוכשר להתנתק מהציניות ולגעת בלב.
* אניה בוקשטיין – "בא הסוף". גם באלבומה השלישי, שיוצא שמונה שנים (!) אחרי קודמו, בוקשטיין ממשיכה להרשים במסע להיותה אלטרנטיבה בוגרת ואינטליגנטית בפופ הישראלי. באופן טבעי, האלבום עוסק לא מעט בזהות ובשינויים שעברו עליה בעקבות האימהות, אבל "בא הסוף" יוצא דופן מתוכו בזכות שיתוף הפעולה עם גלעד כהנא (בטקסט) וההפקה המצוינת של תמיר מוסקט: ככה עושים מוזיקה פופולרית בלי להרגיש כמו אדם מבוגר שנקלע בעל כורחו למסיבת בת-מצווש.
* עלמה גוב ואבנר טואג – "לפני שהכל נרדם". היבט מעניין במסע של יוצרות ויוצרים מבטיחים בעידן הנוכחי: אין להם בעיה לצאת לרגע מהמסלול הסוליסטי לטובת אפיק שמסקרן אותם. עלמה גוב, למשל, כבר פרצה למיינסטרים, וזה לא מפריע לה לחבור לאבנר טואג לטובת אלבום משותף. "לפני שהכל נרדם", דואט כמו שדואט צריך להיות, מגלה שזאת הייתה החלטה נבונה.
* נסטיה רוד – "אופניים". הלהיט "עזבת ת'בית" של הראפר המצוין פלד (מומלץ להקשיב לאלבום החדש שלו, "כאב ודמעות") גילה להרבה מאזינים ומאזינות את הכישרון של נסטיה רוד. עכשיו אפשר ליהנות ממנו עוד יותר עם הסינגל "אופניים" (הפעם פלד על הניהול האמנותי): שיר סקסי של קיץ באמצע החורף עם שורה מנצחת – "הלב שלי פתוח והדי-אם שלי סגור".
* קיקי מלינקי – "הכי אוהב אותי". באופן אישי, אם היו בעולם רק להקות כמו קיקי מלינקי, לא הייתי עצוב בכלל: אינדי-רוק כיפי ונוגע בעברית החכמה של הסולנית והכותבת יסמין רביב. האלבום הבא שלהם, "לא אותו דבר", ייצא בעוד שלושה חודשים. הנה סיבה באמת טובה לקוות שסוף העולם יחכה קצת.
* הפלייליסט של עינב שיף זמין בחשבון של ynet בספוטיפיי
