התלתלים הם הרבה יותר מהסמל המסחרי שלה. יש להם שפה משל עצמם. הם מזדקרים בחדווה ובגאווה, כשליהי טולדנו (22, "תינוקת עם מקל בתחת שרוצה הכל מהר וכאן ועכשיו") מכריזה שבחלומותיה הוורודים ביותר היא לא דמיינה את הקהל החם עד לוהט שנפל בחיקה. "קהל ישראלי, שהוא לא ילדים, לא מתמסר לאמן ברמה שהוא קורע את החולצה או רוצה שתחתמי לו על החזה, תופעות שקיימות רק באמריקה", היא מנמקת, "אבל זכיתי. קיבלתי קהל ישראלי-אמריקאי. שבועיים אחרי שיצא האלבום הראשון שלי הייתי סולד-אאוט ברדינג 3. לא האמנתי שזה קורה לי. במילה הראשונה שיצאה לי מהפה הם צרחו את כל האלבום. עד היום אנחנו מנסים לשפר את הסאונד כי שומעים את הקהל יותר ממה ששומעים אותי. הלוואי שזו תהיה הבעיה הנצחית שלי. שתמיד ישמעו את הקהל שר אותי ואיתי".
התלתלים מתמוגגים. "הקהל יודע שבשיר הסיום – 'גן יבנה, הביתה אלייך לחזור' – אני עולה על הכתפיים של מישהו. הגברים רבים ביניהם על מי אני אעלה. ככה אני מסתובבת על מישהו ומתחבקת עם כולם. אחרי כל הופעה אני חייבת לפנות מקום בארון, שעמוס במתנות".
ואז, ללא התראה מוקדמת, התלתלים נופלים. מסגירים את מבוכתה. "השנה האחרונה, שנת שואה, שנת אבל לאומית, היא גם שנת הפריצה שלי, ואני לא יכולה שלא להיות אסירת תודה על השנה הנהדרת של הגשמת החלומות. בתור בן אדם נורא חושב, אני גם תוהה מה עומד מאחורי השילוב הזה. אנחנו בשיעור, זה לא רק בישראל, כל העולם עובר עכשיו שיעור קשה. כנראה החיים הם גם וגם. חייבים להחזיק כל הזמן בשני הקצוות. גם לכאוב וגם להודות".
"שרתי לפני שדיברתי"
עכשיו היא אורזת את התלתלים לקוקו מסודר, גבוה, שונה לחלוטין מהרעמה העגלגלה שמככבת בקמפיין הראשון שלה, "בוקס נהיה הזוג הזה", שזיכה אותה ברכב החשמלי. אלבום הבכורה שלה, היא מספרת, היה מוכן לפני 7 באוקטובר. "המדינה דיממה, חבר ילדות שלי נהרג, עידן רז, לוחם גולני, לא ראיתי מקום לאלבום שנקרא 'מי אני חושבת שאני', אז עצרתי הכל. אחר כך החלטתי לכתוב חלק ב' שיכיל את מה שנכתב אחרי 7 באוקטובר. עשיתי דואט עם דוד שלי, עופר לוי, 'שיר מלחמה', ממש על התקופה הנוכחית, וגם שיר על הבת זוג שלי – 'נוסעות על האופנוע בשמיים השחורים'. שילבתי בין החיים הפרטיים לחיים ההזויים".
שילוב, מתברר, הוא חלק מהדנ"א של החמישית מששת ילדיו של אבי טולדנו, השנייה מנישואיו לחגית, שהיא אחותו של עופר לוי. "גנטיקה זה דבר מאוד חזק, ואין ספק שיש לי גנים מדהימים, גם מאבא וגם מדוד שלי, אבל הם לא הפכו את הדרך למעלה שלי ליותר קלה. אני גם היפסטרית וגם פרחה ועשיתי הכל בדרך שלי, לבד".
זה התחיל בגיל 15, כשנסעה מגן יבנה לאשדוד, לראות את "צלילי המוסיקה" ונדהמה מהילדים המוכשרים שהשתתפו במחזמר. "שאלתי איפה מצאו אותם, סיפרו לי שהם לומדים בתלמה ילין ובפעם הראשונה בחיי החלטתי ללכת עם הלב והבטן לעבר הלא-נודע. ועשיתי את זה למרות שאף אחד בסביבה שלי לא היה בעד. כל בוקר קמתי ב-5:00, יצאתי מגן יבנה באוטובוסים וברכבת וחזרתי הביתה בחצות, רק כדי לישון. טירוף מוחלט. אחר כך הצטיידתי בשקיות של בגדים, ישנתי אצל חברים מהכיתה וגם בתל-אביב, אצל שלושת האחים הגדולים שלי מנישואיו הראשונים של אבא. זו הייתה שגרה מאוד לא פשוטה, בלשון המעטה, והרגשתי כמו עכברת הכפר. מפריפריה חד-גונית הגעתי ל'תלמה' ונחשפתי לתרבות שלא הכרתי, אנשים עם שיער סגול ופירסינג שתומכים בשמאל".
לשמחתה, הלימודים הצדיקו את המאמץ. "כתינוקת, שרתי עוד לפני שדיברתי. בכיתה א' הייתה לי מחברת שירים והלחנתי אותם לפני שידעתי לנגן. ביסודי למדתי פסנתר קלאסי ועזבתי. ב'תלמה' היה פסנתר בכל כיתה וזה פתח בי את הצ'אקרה ליצירה. בגיל 16 כבר הייתי חתומה אצל רוברטו שהתחיל את עידן נועה קירל והילדות המתפוצצות, אז אמרתי, 'אני ילדה, גם אני רוצה להתפוצץ' והלכתי ל'הכוכב הבא'. זה היה מומנט קצר. שני אודישנים והביתה. אפילו לא הכניסו אותי לנבחרת".
זיהו אותך כבתו של?
"זיהו?" היא מגחכת, "אסי עזר נכנס עם פאה ועם הבגדים של 'הורה' והציג את רותם סלע כרקדנית שלו. הגישו אותי על מגש, אבל קרן פלס ואיתי לוי זרקו לעברי שתי מילים, פאתוס ודרמה, וזו הייתה אשכרה סטירה. בגן יבנה הייתי הדובדבן, שרתי ורקדתי וקריינתי בכל הטקסים, וזה היה כל עולמי, ופתאום קרן פוסקת שזה לא מספיק טוב. היום אני מבינה מה היא אמרה לי, אבל אז עוד הייתי ילדה לא מזוקקת, גוש רגש מהלך. במונית בדרך הביתה, עם ריקי גל באוזן, אמרתי, 'איזה פדיחות, הרסתי לעצמי הכל'. הודעתי לרוברטו שאני יורדת מזה, שאני לא מחוברת לכל מה שקורה, ושאני צריכה להבין מה אני רוצה להגיד לעולם. זה היה בקורונה, ישבתי וכתבתי חרא של שירים, אבל בערמות".
עם הערמות היא נסעה ברכבת צפונה, לדרור לוין, "מפיק מדהים שהסכים להיות שותף שלי. הקלטנו סקיצות, ואמרתי לו, 'אנחנו הולכים להשמיע את זה ליוניברסל והם הולכים להחתים אותי'. הייתי בתודעת זימון, וזה קרה. יוניברסל הוא הלייבל הנוכחי שלי".
איך זה קרה?
"משום מקום. לפני שלוש שנים מישהי שאני לא מכירה כתבה לי באינסטגרם: 'היי, אני מכירה אנשים ביוניברסל, אני מרגישה שזה נכון לך'. ואז, במקרה, פגשתי ברחוב את המנהל של השלוחה הישראלית של יוניברסל והוא אמר, 'ליהי טולדנו? היום מישהו דיבר איתי עלייך'. הלם. כנראה משהו קרה בכוכבים. השמעתי לו את הסקיצות שעשיתי עם דרור והוא שאל, 'למה את לוחשת? את זמרת, לוחש מי שלא יודע לשיר'. הסברתי לו שזו הייתה התגובה שלי לקרן פלס. אם היא פסלה אותי בגלל מַניירות של פאתוס ודרמה אני אלחש. כשחתמנו, יצאתי למסע הכתיבה של האלבום הראשון שהיה חיפוש מטורף. חלק מהפיצוח שלו היה ההבנה שהאמת היא תמיד זאת שמוליכה אותי. רציתי שהוא יהיה אמיתי ברמה שאצטרך אומץ להוציא אותו".
"הסטירה הכי טובה בחיי"
"מי אני חושבת שאני" יצא לפני שנה וחצי ומסכם, לדבריה, את 21 שנות חייה הראשונות. "באלבום הזה אני כבר יודעת מי אני ומה יש לי להגיד ומה התמה המוזיקלית שלי, ואלה דברים שלא היו קורים אם לא הייתי מקבלת ב'הכוכב הבא' את הסטירה הכי טובה בחיי. הלכתי לאודישן בתודעה של 'הנה, השטיח האדום כבר מחכה לי', וקרן עשתה לי טובה כשאמרה לי 'חכי'. אני מאמינה שאי-אפשר להגיע למעלה אם לא היית קודם לכן במקום הכי נמוך. כשהועפתי, הייתי בחוסר ביטחון טוטאלי והרמתי את עצמי לרמה של 'אני אחתום ביוניברסל'. הביקורת והדחייה נתנו לי תנופה".
אמרת לה תודה?
"לא אמרתי לה 'תודה שלא התחברת אליי', אבל בשיר 'לא בכוונה' יש פארט מדובר שבסיומו אני לוחשת 'קרן פלס, אני הכוכב הבא'. לא מזמן, ב'בארבי', ראיתי משהו חדש. בשיר על קרן פלס הקהל הרים מלא שלטים של החץ הכחול של הכוכב הבא. הקהל שלי הוא באמת הכי רגיש בעולם. הוא כל כך מושקע בדרך שלי ורוצה לתת לי את הכחול שלא קיבלתי בגיל 17. גם אבא שלי היה בהופעה הזאת. אחרי 'הכוכב' הוא לא היה היחיד שחשב או קיווה שנרגעתי ופרשתי. בפעם הראשונה שהוא בא לבארבי וראה 1,200 איש צורחים את השירים שלי הוא נדהם. מדי פעם הוא נכנס ללופ ומופתע, ברור שלטובה, והתגובה שלו מרגשת אותי".
אז ברשותך, תני לי להקשות עלייך. את כל כך יצירתית ומוכשרת וחכמה ויפה ומה לא. למה היית חייבת ללכלך על הורייך ב"מחוברים"?
התלתלים של טולדנו (זיהיתם אותם בקמפיין השני שלה, כנערת הפרחים של "מימי ואזה"?) מתפתלים. "אני מאוהבת בקונספט של דוקו", היא לא מתחמקת. "כשראיתי את הדוקו על בילי אייליש בכיתי את חיי ואמרתי, 'אני חייבת לעשות דוקו, אני הולכת לקרוע את התחת ולעשות את הדברים שהכי מפחידים אותי'. כשהצטרפתי ליוניברסל ביקשתי שיקנו לי מצלמה ואמרתי, 'יום יבוא ואנחנו נשחרר הכל'. המצלמה נשברה אחרי חודשיים ושיחררתי ממנה, עד שהגיע 'מחוברים' והבנתי שזה יכול להיות מסע מטורף בשבילי".
וזה אכן היה. "כשהמצלמה הופכת להיות המשך טבעי של היד שלך היא מכריחה אותך להתעמת כל הזמן עם עצמך, בלי לברוח ובלי להדחיק. זה כמו טיפול של 24/7. היא הכריחה אותי לגעת בדברים שעליהם הדבקתי תווית של 'אני לא אגע בהם בשנים הקרובות כי אין לי כוח לגעת בהם'. היא נתנה לי לגיטימציה לשאול את אמא שלי למה היא הראתה לי את הדלת כשיצאתי מהארון, בגיל 18, ולהשמיע לאבא שלי שיר קשה שכתבתי עליו. העובדה שדיברתי וחשפתי וצילמתי הוציאה ממני את כל הקישקעס וזה איפשר לי ולהם להתנקות ולהתחיל מחדש".
הצגת את אמא שלך כאישה פרימיטיבית.
"לא עשיתי את זה במטרה ליצור פרובוקציה. להפך, אמרתי שאני יכולה להציג את החיים שלי באופן שטחי, 'היי, אני הבת של אבי טולדנו, הנה קידוש משפחתי, הנה אני עושה את 'מרי לו', הנה ארוחת ערב משפחתית', אבל רציתי לעשות משמעותי. עובדה, היום אנחנו – אמא, אבא ואני – בתקופה הכי יפה שהייתה לנו בחיים. נכון, לאמא היה קשה מאוד בהתחלה, אבל היא מאוהבת בבת זוג שלי".
מי המאושרת?
"רחל ברכה, 31, הבת של שלומי ברכה ואביגיל אריאלי, המנהלת של עדן גולן ואישה מדהימה. היום אני כבר לא מגדירה את עצמי כלסבית מפני שאני אוהבת גם גברים. אני מתאהבת בנשמה. אף פעם לא נמשכתי לפני שהתאהבתי, ואני לא מתאהבת לפי המגדר. היום אמא כבר לא אומרת, 'ליהי יוצאת עם אישה', אלא 'ליהי יוצאת עם רחל שאני מאוד אוהבת'. גם ההורים שלי עברו תהליך של יציאה מהארון שדורש זמן. כולנו עשינו דרך. היום אני במקום שייחלתי לו, מולם ומולי. אמא באה להופעות כמו לבת-מצווה שלה. כולם מזהים את התלתלים הבלונדיניים שלה והיא מסתובבת כמו המנהלת של המקום ושותה מים מהבקבוק שלי".
שני נישואים, חמישה אחים
ששת ילדיו של טולדנו, מהבכור ערן (50, "חולה סכיזופרניה שגר בהוסטל") ועד ליאור (בת 15), שומרים על קשר. "גדלנו במקומות שונים, ואני הייתי הגשר בין גן יבנה לתל-אביב. מהנישואים הראשונים יש גם את טל, עורכת וידיאו, ואורי, זמר-יוצר-מפיק מדהים. מהנישואים של הוריי, שהסתיימו כשהייתי בת 11, אני הסנדוויץ'. מעליי יש את יונתן, שהוא בהייטק, ואת ליאור, מפלצת כישרון שהולכת לאכול את כולנו. כולנו מוזיקליים, אבל רק אוֹרי ואני לקחנו את זה כמקצוע, בידיעה שאלה חיים באקסטרים. בחודשים האחרונים מרגיש לי שהתרחקתי מהקול הפנימי שמכוון אותי, אולי מפני שהעיניים שלי מסתכלות על מה שאני עלולה להפסיד. לכן חשוב לי להתקרב לעצמי ולהיות בית יציב בשבילי".
בימים אלה היא מתכוננת להופעה הבאה שלה על במת הבארבי בנמל יפו, לשם תחזור ב-21 באפריל. עד אז אפשר לראות אותה בעונה השנייה של הסדרה "מה הבעיה?" (בערוץ Zoom לצופי yes), וגם בפרויקט חדש: השבוע היא נכנסת לוואן של "בנות", מופע פאנל שכולל גם את מיכל אנסקי, מיקי מוכתר, חנה לסלאו ומיה דגן. "אנחנו מדברות על הנושאים הכי אוניברסליים, והמשתתפות חושפת צדדים שאני, כקהל שלהן, לא הכרתי. נחרוש את הארץ במיני-פסטיגל. והשנה יהיו גם דברים בטלוויזיה ועל הבמה שעדיין אסור לי לדבר עליהם. זה קורה! הכל קורה!"
דרך אגב, מה סוד התלתלים?
"אני חופפת רק פעמיים בשבוע".
הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: עומר יהב; ע. סטיילינג: עדן דהאן; איפור: אלכס סיבקוב בשיתוף מוצרי Armani ;beauty YSL beauty שיער: אסי שדה; צולם ב־PLAY Midtown Hotel טוטאל לוק: דודו בר אור, נעליים ותכשיטים: אוסף פרטי בשער: טוטאל לוק: ורנר, תכשיטים: אוסף פרטי
