מחזה קצר // שי שניידר-אילת } מוסד ביאליק } 75 עמ'
המשוררת והבמאית שי שניידר-אילת מבססת את ספר שיריה השלישי, 'מחזה קצר', על דימוי מרחיק לכת: דימוי החיים לתיאטרון, למשחק, להעמדת פנים, לבדיה. לכך מצטרף גם הדימוי המשלים, ההפוך בכיוונו: דימוי התיאטרון לחיים. או ליתר דיוק, לחיים מסוג אחר, הנבחנים בכוחם להיות עמוקים יותר מהחיים עצמם, אך לעיתים קרובות הם מתגלים דווקא כגרסה פחותה שלהם; גרסה שבה הבמה והתפאורה מחליפות את העולם, הדמות הבדויה את האדם, והשקר את האמת. כמו בכל דימוי מהסוג זה, הזיקה שנוצרת בין חיים לתיאטרון מדגישה דווקא את הפער בין שני התחומים: את העובדה שהחיים והתיאטרון רודפים זה אחר זה אבל בדרך כלל גם מבטלים זה את זה, ואגב כך מודגש המקום שבו הם לכאורה חופפים, והמקום הזה הוא דמותה של השחקנית, הבמאית, המחזאית, המשוררת — כלומר, הפרסונה של שניידר-אילת עצמה — שמצליחה למלא תפקיד מכריע בשני התחומים גם יחד: להתנסות באמנות החיים מצד אחד ובחיי האמנות מהצד האחר, על כל הכאבים הכרוכים בכל אחד מהתחומים ובמפגש של שניהם יחד.
למה לדמות את החיים לתיאטרון? כי לפעמים הם מתרוקנים מתוכן. אצל שניידר-אילת מדובר בראש ובראשונה באירוע מכריע, שחצה את חייה והפך לנקודת המוצא של שירתה: מותו של בן זוגה לפני יותר מעשור. מותו של אדם אהוב מאיים ליטול מהחיים את טעמם ולהפוך אותם לכאילו-חיים (תיאטרון), שבהם כל מעשה כרוך בהעמדת פנים. המתאבלת משתדלת למלא את תפקידיה — כאם, בת, מפרנסת, יוצרת וכו' — אבל בהיעדר האהוב הכל נעשה חלול, ריק וכוזב, חוץ מהמוות וסימניו: הצער, האימה, הכמיהה למה שאבד. עד שגם הם, האבל והכמיהה, נלכדים בתוך לולאה, כמו הצגה שעולה על במה מדי ערב, והופכים לתיאטרון שמהלכיו ידועים מראש. ומה שנכון על מותו של אהוב נכון גם כשהמתים והאבלים רבים מאוד, כמו מלחמת 7 באוקטובר, שמשתזרת בעדינות רבה אך גם באפקטיביות מרשימה אל בין שירי הספר.
אלא שיש סיבה נוספת לדימוי החיים לתיאטרון — הסיבה המשלימה, ההפוכה בכיוונה. לא המוות הוא זה שנוטל מהחיים את טעמם, אלא השירה, וליתר דיוק: הכמיהה לכתיבת שירה, שמאיימת לגייס לטובתה את חיי הרגש של המשוררת, על כל כאביהם, ולהפוך אותם לתיאטרון, למשחק במילים, להצגה. ויש לומר ששניידר-אילת מתגלה בספרה השלישי כמשוררת מהזן המודע עד כאב להיבט הזה של כתיבת שירה: הפיכת הפנים לחוץ, הפרטי לציבורי, האישי לאוניברסלי, על העיוות או הכזב שכרוכים תמיד במטמורפוזה הזאת. חשוב לשים לב שסכנת העיוות היא כפולה בכיוונה — בין האישי לאוניברסלי יש תמיד פער שאינו ניתן לגישור, והמאמץ להכחיש אותו הוא אחת מטעויות היסוד של משוררים מהזן הלא-מודע לעצמו, המתיימר, המעמיד פנים. אמנות פורחת רק על קו האמצע, כשהאישי והאוניברסלי מצליחים, לפחות לרגע, להשתקף זה בזה ולהעניק חיים זה לזה.
ונדמה לי ששניידר-אילת מבינה בדיוק את זה בספרה החדש. אחרי שני ספרים, שבהם התמסרה בכישרון יוצא דופן לכתיבה על אבל ומוות, היא הבינה שגם אם אין לה נחמה עליה לקום, לפחות כמשוררת, מן האבל, ולהרחיב את מעגל כתיבתה: להפוך את האבל מלולאה המאיימת לשחזר את עצמה שוב ושוב למרכז כובד שמאפשר כתיבה מגוונת ומקיפה יותר. ואכן, התיאטרון והשירה, שמוצגים בשירים הפותחים את הספר כסמל לאימה וכזב או כמנגנון הגנה מצמית, הולכים ומתגלים לאורכו כמקור למשמעות, לכוח, לחיים, לזיכרון, ליופי, אפילו לעונג. ויש לומר שהשירים היפים ביותר בספר הם אלה שבהם מרכיב העונג גלוי (גם אם הוא מוטל בספק או מוביל להתרסקות); למשל, בשירים שמככבים בהם אדית פיאף ומרסל מרסו, או אלייזה דוליטל וד"ר היגינס, או פרנסס מקדורמנד וקייט בלאנשט. כי כשם שאין חיים בלי מוות ואבל, כך אין שירה בלי עונג ותשוקה. •
מָקֵט
כִּסֵּא וְשֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה. חֲלַבְלוּב בְּעָצִיץ,
מַאֲפֵרָה. שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע צִפּוֹרִים גְּזוּרוֹת
תְּלוּיוֹת בְּחוּט מֵהַתִּקְרָה. אוּלַי אֵלּוּ
עֲטַלֵּפִים אוֹ מְטוֹסִים שֶׁל מִלְחָמָה.
כְּשֶׁתִּתְיַשֵּׁב הַשַּׂחְקָנִית עַל הַבָּמָה
פָּנֶיהָ אֶל קָהָל, יְעוֹפְפוּ מְטוֹסֵי הָעֲטַלֵּף
מִמַּעַל, כְּמוֹ בְּמִרְצֶדֶת, סְבִיב רֹאשָׁהּ.
רֶקְוִיזִיט הַמְּנוֹרָה - מְשׁוּחִים בְּסִיד לָבָן.
כְּגֶבֶס אוֹ תַּחְבֹּשֶׁת נְקִיָּה. סֶט קַל לְהִתְקַפֵּל.
חָלָק כְּדַף. מֻתְאָם לְכָל בְּדָיָה.
