עד שרחל שפירא תזכה בפרס ישראל, אפשר לראות ב"מעפר פורחת שושנה", מופע המחווה ליצירתה שנערך שלשום בהיכל התרבות בתל-אביב, פרס ניחומים על תרומתה לזמר העברי. את שיריה היפים, שנכתבו לפני שנים, לא ניתן היה להפריד ממה שקורה בחוץ: זה התבטא בקריאות של חלק ממשתתפות הערב להשבת החטופים, בהגעה לאולם דרך עיר חצי-חסומה עקב הפגנה, וגם בקריאות בוז שספג הנשיא הרצוג כשדבריו הוקרנו בתחילת האירוע.
מופע שנפתח בשאגות בוז יכול רק להשתפר, והערב הזה הציג כמה רגעים יפים, חלקם אפילו מרגשים, אבל הוא לא היה אחיד. נורית גלרון פתחה יפה עם "למדני את השיר הפשוט", לקראת הסוף ירדנה ארזי הרטיטה ב"חפץ חיים ברוח הגוברת", קצת לפניה הייתה זו גלי עטרי שזרחה ב"רק אתמול", ולקינוח עלתה אילנית הנהדרת עם "שיר של יום חולין". בין אלו עלו, בין היתר, אלון עדר עם שיר חדש שנשמע ישן, אבל בקטע טוב ("מוזיקה של אהבה"), גיא מזיג שהכניס גרוב קל ל"קולות" ולא מעט זמרות צעירות. את הערב הובילו יואב קוטנר ואייל מזיג, שניצח על תזמורת האופרה הקאמרית. שניהם היו מלאי לב.
כדי להקיף את כל יצירתה של שפירא היו המארגנים זקוקים לערב נוסף, ולו רק כדי להשמיע במלואו את "התבהרות", אלבום המופת שהיא כתבה לחוה אלברשטיין, שחסרונה הורגש. אבל הניסיון לא לפספס את תחנות הליבה בדרכה של האמא של "מה אברך", "כמו צמח בר", "עוד יהיה לי", "חלומות" ואחרים – בהחלט עלה יפה. הרעיון לאסוף קהל חדש לשירים ישנים הוא נכון, אבל חלק מהמבצעים הצעירים התקשו להרשים – למשל, נעם בתן ב"היי שקטה" וענבל ביבי ונופיה ידידיה ב"כמו צמח בר".
בלט לטובה בגזרה זו דניאל וייס, שהפך את "שיר תשרי" לרגע החזק של הערב, ולא רק בגלל מה שקרה לו בחודש ההוא. חבל רק שבמקום להרעיד בסיום את ההיכל עם "עוד יהיה לי", הפינאלה בביצוע ענבל ביבי וההרכב הקולי של בית ספר רימון היה מנומס מדי. טלפון אחד למרגלית צנעני היה פותר את הבעיה
