אחרי 498 יום בשבי חמאס, הניח אתמול סשה טרופנוב תפילין, בבית החולים שיבא, לצד הרב הראשי של רוסיה, ברל לזר. סשה סיפר לו על האמונה הגדולה שגרמה לו להחזיק מעמד בעזה. בת זוגו, ספיר כהן, שנחטפה גם היא ושוחררה במסגרת העסקה הקודמת, סיפרה אתמול כי בכל הימים הקשים שעברו עליו, הוא התפלל עליה.
"תודה לאל שיש לי את הזכות לעמוד פה היום, סשה סיפר לי אתמול בלילה שבמשך כל הזמן הזה הוא התפלל עליי", שיתפה בת הזוג ספיר בקול חנוק. "הוא התפלל שאני אמצא גבר שאני אוהבת. הוא התפלל שאני לא אחכה לו כי הוא לא רצה שאני אחכה לגבר שאף פעם לא יחזור הביתה. הוא לא האמין שייצא בחיים".
ספיר אמרה עוד: "מאז 7 באוקטובר הגשמתי את החלומות של חיי, לחזור הביתה מהשבי בעזה ולזכות לחבק שוב את סשה. אני רוצה להודות היום לכל מי שלקחו חלק בהגשמת החלום הזו. אני רוצה להודות לכל החיילים ומשפחות החללים ולכל עם ישראל, במיוחד לאותו חלק גדול בעם שעשו כל דבר אפשרי כדי לשנות את המציאות המעוותת הזו. אנחנו מוכרחים להמשיך בדרך הזו ולהשיב את כל החטופות והחטופים הביתה".
אתמול פגש סשה גם את מור קורנגולד, אחיו של החטוף טל שהם. "ישבנו כמה שעות, הוא סיפר סיפורים. צחקנו ובעיקר הקשבנו לו", סיפר מור. "כשהוא שמע שאני פעיל ברשתות הוא ביקש ממני להעביר מסר: 'הגיע הזמן לעצור את הרולטה הרוסית ולהציל את כולם. אני מודה לחברים ולמי שנלחם לחזרתי, ומבקש ממכם להמשיך במאבק להחזרת כולם".
ילנה, אמו, קראה לנשים ונערות יהודיות ברחבי העולם להדליק נרות שבת למען שחרור החטופים. בהצהרה שנשאה אתמול, אמרה ילנה: "בעזרת השם, סשה חזר בריא ושלם וזו שמחה והקלה גדולה. הבן שלי נורה בשתי רגליו במהלך חטיפתו ועבורנו זה נס גלוי שהוא עומד והולך על הרגליים".
"חיוך ענק ושמחה בלב"
אחרי ספיר וילנה, דיברה גם אביטל דקל-חן, אשתו של שגיא, שחזר שלשום למשפחתו. "שגיא, אהוב ליבי ואב בנותיי, חזר הביתה", אמרה. "הוא כאן, ממש מעלינו, במחלקה, עומד על הרגליים עם חיוך ענק ושמחה בלב".
אביטל פנתה לשאר משפחות החטופים שעדיין נמצאים בעזה: "היום אני עומדת מולכם ואומרת לכל מי ששומע אותי - אל תאבדו תקווה, אנחנו נחזיר את כל מי שנשאר שם. כי אין אופציה אחרת. פשוט אין.
“שגיא אמר לי אתמול: 'מילי זה נחמד שכותבים שהיינו 498 ימים בשבי, אבל בעיקרון יותר נכון להגיד שאנחנו שם מעל ל-43 מיליון שניות של גיהינום'. הם לא סופרים ימים וגם לא שעות הם סופרים שניות".
גילת פיש, דודתו של שגיא, סיפרה כי במהלך תקופת השבי היה שגיא היה מנותק כמעט לחלוטין מהעולם. "הוא לא ידע כלום - לא על המצב בארץ, לא על המשפחה שלו, לא כשהיה מתחת לקרקע וגם לא כשהוא היה מעל הקרקע".
למרות שהגיע הביתה מותש ועייף, אמרה הדודה, הוא מרגיש צורך להדביק פערים. "הוא לא סוגר את הפה, לא מפסיק לספר דברים. כשהוא לא ישן - הוא מדבר, מספר, נזכר". שגיא גם העביר לשלוש משפחות חטופים, שנמצאים עדיין בעזה, אותות חיים.
על המפגש עם שלוש בנותיו, בהן ההיכרות עם בתו הפעוטה שחר מזל שנולדה בתקופתו בשבי, סיפרה כי הוא היה מרגש מאוד.
כמו כן, הוסיפה כי כדי להעביר את הזמן בשבי, שגיא למד גם לשחק שחמט.
"יאיר שאל: איזו כיכר?"
סרחיו שמיאל, דודו של יאיר הורן, אכל איתו ארוחת צהריים היום. "עכשיו לוקחים אותו לבדיקות והוא נראה בסדר גמור", אמר. "גם התיאבון שלו חזר, כבר אתמול בערב הוא קיבל סטייק עסיסי וגדול שהביאו לו ממסעדה, ואפילו סיים אותו".
גם יאיר, סיפר הדוד, היה מנותק לחלוטין. "הוא יודע מעט מאוד על מה שהיה פה. בלילה הראשון הזכרנו את הכיכר, והוא שאל איזו כיכר. כשהסברנו לו הוא אמר שהוא שמע על זה משהו אבל לא ממש ידע על כיכר החטופים. רק לקראת השחרור הם שמעו מרחוק ערוץ טלוויזיה אבל בקושי הבינו על מה מדברים".
שמיאל ציין כי אחיינו לא יודע עדיין מה עלה בגורלם של תושבי ניר עוז, והם מבינים שהוא יגלה זאת לאט-לאט. "כולנו מוכנים לזה שבאיזשהו שלב הוא ישאל ונצטרך להגיב. בינתיים הוא שאל על כדורגל, מי ניצח ומי הבקיע ומדבר על זה עם חברים שלו".
יאיר לא מרבה עדיין לדבר על מה שעבר עליו בשבי. "הוא עייף, לא רק פיזית, גם מנטלית. אנחנו כל הזמן מחכים שהוא יספר, אבל לא שואלים. אנחנו 'ילדים טובים' ומחכים. אנחנו מתים לשאול אם הוא יודע משהו על איתן או לא, אבל בינתיים הוא לא מדבר על זה ואנחנו נושכים את הלשון כדי לא לשאול".
