המצלמה של הצלם סער מזרחי שועטת קדימה, מסתובבת בלי סוף כמו זבוב טורדני במרכז תרבות מעופש בעיירה בדרום. על הבמה יש מהומה: מופע קברטי שהגיע לכותרות אחרי שהשחקן שבמרכזו (רועי אסף), שמחלטר כמורה בתיכון, תועד אומר לתלמידיו שאולי לא טוב למות בעד ארצנו. גם מאחורי הקלעים מהומה: יש מי שמנסה לעצור את ההצגה. כולם בלחץ. שוט כזה, בוודאי בסרט בכורה של במאי, מהדהד מילה אחת: וירטואוזיות.
"מופע טוטאל" מבקש להיות הכרזה של הבמאי אסף: אני כאן, ולא תצליחו להשתיק אותי. הכרזה עם הדים פוליטיים, שכן אסף, מהשחקנים המוערכים כאן, מוכר גם כמי שהתפרץ לבמה במהלך נאום של מירי רגב בטקס אופיר 2016, וחטף מטחי שיימינג מימין.
הסיפור של הסרט פשוט: שחקן, מילואימניק ששב לעיירת פיתוח ממלחמה לא ברורה (תמיד אקטואלי כאן), מגלה שהפך לכוכב לרגע ברשתות בזכות אותו סרטון עם התלמידים, ומחזה שלו זוכה לפתע להתעניינות בתל-אביב הסנובית. במקביל, נישואיו מתפרקים, ואשתו הצרפתייה (אורנלה בס, פרודתו של אסף גם במציאות) שוקלת לברוח למולדתה עם הילדים. זה היה יכול להיות בסיס לעוד דרמת ביכורים ישראלית לא יותר מנחמדה, אבל "מופע טוטאל" מלא ביטחון ומשלב בתוכו שלל אסוציאציות תרבותיות שהגיעו למדבר הישראלי: הרבה קברט, הרבה מאוד פליני וחנוך לוין ולא מעט מהדמות הקומיקסית של הג'וקר שחזרה לאופנה בשנים האחרונות. אסף לפעמים עוטה אותה על עצמו, כמעין סוכן כאוס, ובסוף הסרט מראה כי גם "המנהיג" שלא מזכירים בשמו יכול להיות ג'וקר, סוכן כאוס.
אני לא בטוח שמדובר בסרט כה עמוק וחד-פעמי כפי שסברו כמה מעמיתיי, אבל כסרט בכורה שובב, מלא אמביציה וחן, הוא פשוט מרשים. ובעיקר מלא לב. הוא גם משמש מעין תעודת זהות של אמן ישראלי שמצד אחד נמאס לו לחיות במדינת "או סקנדל או פסטיבל", שבה תמיד קורה משהו וכולם צורחים זה על זה, ומצד שני, מתענג על זה. קצת כמו כל הישראלים: לפעמים זה מרגיש כאילו החיים כאן הם קרקס, ולפעמים הקרקס הזה פשוט ממכר.
