לא צריך להתרגש מהפגנות השנאה של כמה פרו-פלסטינים משועממים נגד שירה האס בפרמיירה של 'קפטן אמריקה'. אפשר גם להשאיר בפרופורציה את הזעם הקדוש של צייצני הימין ברשתות נגד עוד סרט הוליוודי-דיסני-פרוגרסיבי, שבו לא רק שקפטן אמריקה הוא גבר שחור, אלא שנשיא ארה"ב הוא גבר לבן שהופך לפרא כתום בעיתות זעם. בפועל האס לא מגלמת סוכנת מוסד והריסון פורד הוא לא תואם טראמפ, אלא הנשיא החמוד מ'אייר פורס וואן' שקיבל כמה החלטות אומללות.
הבעיה של 'קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא' היא ששני אלה הם הדמויות היחידות שמעניינות בסרט הלא-מעניין הזה, שנראה כמו ספיישל בסדרה של ערוץ עם מצוקת רייטינג. בעצם, זה בדיוק הסיפור: 'עולם חדש מופלא' ממשיכה את 'הפלקון וחייל החורף', סדרה מלפני ארבע שנים (!), שנועדה להסביר את עלייתו ועלייתו של קפטן אמריקה החדש, אבל בעיקר המחישה את המשבר היצירתי של מארוול. כשצופים ב'עולם חדש מופלא' מבינים שהוא לא קרוב לפתרון, אבל מה זה חשוב: העיקר שהמספרים בקופות בסופ"ש הראשון הפתיעו לטובה, אם כי נותר לראות כיצד התגובות, הציונים הגרועים מהקהל והביקורות הצוננות ישפיעו על ההמשך.
גם בתור הזהב של מארוול, בעשור הקודם, היו סרטים בינוניים ואפילו גרועים ואופנה של תלונות, ממרטין סקורסזה דרומה. אבל עד לסרט האחרון של 'הנוקמים' ('סוף המשחק' מ-2019) היו שם גם חזון ונוסחה, פרי מוחו הקודח של גיבור-העל האמיתי - המפיק קווין פייגי, שהמציא מחדש את היקום הקולנועי. ב'עולם חדש מופלא' לא רק שאין שום דבר חדש או מופלא, שלא לדבר על משהו שמזכיר את המינימום של סרטי מארוול (בימוי זורם, שחקנים כריזמטיים, שנינות חביבה, אקשן זכיר), זהו מגע הזהב של פייגי שיצא לחופש, ולפי הטריילרים של הסרטים הבאים, ספק אם בכוונתו לחזור.
ואולי סרטי מארוול סובלים מאותה בעיה של 'ארץ נהדרת': לך תיצור עולם קולנועי כשהמציאות היא ישראל העכשווית ואמריקה תחת נשיא שאיבד את הבלמים. פעם היינו אומרים על סרטי מארוול, שהם 'כמו לבוא למילואים': חבר'ה, הווי וקצת אקשן לא מזיק. היום, למרבה הצער, גם המילואים כבר לא מה שהיו, הם כבר יותר מדי מעניינים, בטח ביחס לשירות המקוצר של שירה האס במארוול.
