החלטת ישראל לא לסגת באופן מוחלט מלבנון ולהמשיך לשלוט במספר שטחים באזור החיץ, חשובה מאוד במאמץ לעצב מציאות ביטחונית אחרת ביום שאחרי בגבול הצפון.
החזקת המוצבים בלבנון מהווה את אחד ממנופי הלחץ המשמעותיים על לבנון ועל חיזבאללה, על מנת שיממשו את הבטחתם לנסיגת ארגון הטרור מצפון לליטני. בכלל, השבועות הקרובים יהיו מבחן משמעותי לאסטרטגיה של מדינת ישראל בניסיונה למנוע מחיזבאללה לשקם את כוחו.
קשה להאמין שעל אף המהלומות המשמעותיות שספג הארגון, הוא ינטוש את תוכניתו לכיבוש הגליל. הסכמתו להפסקת אש נבעה מתוך הבנה שהוא זקוק לפרק זמן משמעותי לשיקום. חיזבאללה נמצא בנקודת השפל הגדולה ביותר מאז הקמתו. המהלומות שישראל הנחיתה עליו הותירו אותו ללא רוב ההנהגה, עם אובדן אלפי לוחמים ותשתיות, וכמובן, עם אובדן הנכס המשמעותי ביותר שלו – האיום הצבאי הרחב על הצפון. בנוסף, הארגון נאלץ להתמודד עם השלכות נפילת משטר אסד ואובדן ציר האספקה המרכזי שלו.
הישגי צה”ל והמוסד מול חיזבאללה הצליחו “להפוך את הקערה” – האיום, שכלל גדודי רדואן, מנהרות, וכמויות עצומות של נשק ותחמושת הושמדו ברובם. הכפרים השיעיים בדרום לבנון הרוסים, ומאות אלפי פליטים נותרו ללא קורת גג. אך הפגיעה הקשה ביותר היא בתדמית של חיזבאללה – זו שטופחה במשך שנים. את הסרטונים שבהם נסראללה לעג לצה”ל, החליפו סרטונים של מחבלים נכים, חסרי אצבעות ועיוורים. התמונה הזו ממחישה לכל העולם הערבי, ובעיקר לארגון עצמו, את עליונותה של ישראל.
האם בכל זאת המציאות שונה הפעם? האם העובדה שחיזבאללה נפגע קשות, משטר אסד נפל, הציר האיראני נחלש באזור וארה”ב מעורבת בנעשה, מבטיחה שצבא לבנון ויוניפי”ל יצליחו – במקום שבו כשלו במשך 18 שנה – למנוע מחיזבאללה להתבסס מול גבול ישראל?
ראשית, חשוב לציין שההסכם הנוכחי, המבוסס על החלטת מועצת הביטחון 1701, מטיל על מדינת לבנון (בסיוע יוניפי”ל) את האחריות לוודא שחיזבאללה ייסוג מצפון לליטני. הדבר דומה מאוד למה שהוסכם לאחר מלחמת לבנון השנייה – ונכשל כישלון חרוץ.
בשנת 2007, שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ויישום החלטה 1701, מוניתי למח”ט הגזרה המזרחית בגבול ישראל-לבנון. במסגרת תפקידי, נפגשתי פעמים רבות עם מקבילי – המח”ט האיטלקי מכוח יוניפי”ל – והצגתי בפניו מודיעין קונקרטי שהעיד על כך שחיזבאללה מפר את ההסכם. מיותר לציין כי זה מעולם לא הניב דבר. ליוניפי”ל אין סמכות חיפוש, והוא רשאי לבצע סיורים רק בתיאום עם צבא לבנון – שבתורו “מתאם” עם חיזבאללה.
לכן, על מנת לא להגיע לתוצאה דומה לזו שהגענו אליה ערב המערכה הנוכחית, ישראל תהיה חייבת להתנהל אחרת לחלוטין: ראשית, יש לשמר את חופש הפעולה מול הפרות של חיזבאללה – לתקוף, לפשוט ואף להחזיק שטחים במקרים שבהם מנגנון התיאום הביטחוני עם צבא לבנון ויוניפי”ל ייכשל. שנית, ישראל תצטרך להמשיך להחזיק לאורך זמן באזור החיץ עד שיוכח כי מדינת לבנון עומדת בהתחייבויותיה, על אף הסיכון בחידוש לחימת גרילה כנגד כוחותינו - כפי שקרה בתקופת רצועת הביטחון. שלישית, ישראל נדרשת להכין מתקפת פתע יזומה להשמדת מערכי חיזבאללה, במקרה שהמאמצים למנוע את שיקום הארגון לא יישאו פרי.
על מנת ליצור מציאות ביטחונית אחרת בצפון, יש לנטוש את תפיסת ההכלה הישראלית שהובילה להימנעות מחיכוך עם חיזבאללה במשך שני העשורים האחרונים. יש לשלב מאמץ מבצעי רצוף לשלילת יכולות חיזבאללה, לצד תיאום בינלאומי, במטרה להגביר את הלחץ הפנים-לבנוני על הארגון ולשנות את הדימוי שהוא מנסה ליצור – “ממגן לבנון” ל"מחריב לבנון”.
אין ספק שאסטרטגיה חדשה של ישראל – יוזמת והתקפית לשלילת יכולות חיזבאללה בתוך שטח לבנון – עלולה להוביל להסלמה בצפון. אך זוהי גם המסקנה הכואבת והברורה ביותר של 7 באוקטובר - שמחייבת להבטיח את ביטחונם של תושבי הצפון לאורך זמן.
הכותב הוא תת אלוף (במיל’) לשעבר מפקד חטיבה בגבול לבנון וראש מטה פיקוד צפון. כיום, מנכ״ל חברת אשבל, חברה לניהול פרויקטים אסטרטגיים
