לכתוב על "הלוטוס הלבן" ביום ה-500 למלחמה זה קצת כמו לנפוש באחד ממלונות "הלוטוס הלבן" שבהם מתרחשת הסדרה: פריבילגיה ספק לגיטימית. מחד, זהו ללא ספק מהאירועים הטלוויזיוניים המדוברים של 2025 בעולם. מאידך, זאת גם לא יותר מחופשת יוקרה, שבה במקום להשתזף בבריכה מהממת ולשתות קוקטיילים – מתפלשים בצרותיהם של אנשים עשירים להחליא ומגוחכים להפליא.
למעשה, בששת הפרקים שנשלחו לצפייה (מתוך שמונה), מתברר ש"הלוטוס הלבן" אכן הפכה בעונתה השלישית מסדרה מעניינת לריטואל מהנה אך צפוי: רוב הדמויות הן כמעט העתק של דמויות מעונות קודמות; העלילות השונות מתפתחות באותם כיוונים (ובאיטיות מיותרת); וקשה להצביע ולו על רעיון אחד מקורי ומעורר מחשבה בנושאים שמעסיקים את הסדרה (קפיטליזם, פטרונות, ריקנות, מיניות וכו').
וממש כמו הגיבורים והגיבורות, נדמה כי גם "הלוטוס הלבן" מנסה לחפות על מצוקת התוכן עם כמה שיותר צורה: מהנופים היפהפיים של תאילנד דרך התענגות על המניירות של הדמויות ועד מריחה אסתטית של תחושת המתח באוויר. אחרי עוד שוט סימבולי של קוף על העצים ועוד אמירה מנותקת להחריד, עולה ניחוח קל של געגוע הביתה, כלומר ליצירות קצת יותר עמוקות וסקרניות או לפחות כאלה שלא איבדו את ההומור.
מצד שני, המוניטין של "הלוטוס הלבן" לפחות מושך אליה כמה מהשחקניות והשחקנים הכי טובים שאפשר למצוא על מסך כלשהו: קארי קון ("הנותרים", "פארגו"), למשל, מפתיעה בתפקיד שולי יחסית למעמדה, בתור פרקליטה מצליחה אך מרירה במשולש של חברות ותיקות שלא יזהו חברוּת אמיתית מסנטימטר. גם איימי לו ווד הנהדרת ("חינוך מיני") מיטיבה לגלם את הטייפקאסט שלה (צעירה שנראית קלת דעת אבל חדה יותר מכולם), הפעם במסגרת זוגיות דפוקה עם גבר מבוגר ואפל, שאותו מגלם וולטון גוגינס, משחקני הטלוויזיה המעולים של המאה ה-21 ("המגן", "צדק פרטי", משפחת ג'מסטון" ועוד). פטריק שוורצנגר, הבן-של, מתגלה כשחקן (להבדיל מאבא) בתפקיד דוּש אמריקאי מצוי, כלומר תאב בצע, סקס ושייק פרוטאין.
ייתכן שכל זה לא באמת חשוב, שכן נראה ש"הלוטוס הלבן" כבר לא קיימת בשביל האמנות אלא כחלק מטקס היטהרות: למשך שעה בשבוע לאורך כמה שבועות, הציבור הרחב עובר לתנוחת הלוטוס, שבה ניתנת לו ההזדמנות להתנתק משגרת חייו החונקת ולהשתעשע מהריקבון של האחוזון העליון. אלא שגם הנופש הטלוויזיוני הזה נגמר מתישהו, ואז מתברר שזה לא משנה אם הריזורט שלכם הוא מלון "הלוטוס הלבן" או הסדרה על האנשים ששוהים בו: הנחיתה על קרקע המציאות עדיין כואבת.
