בבכורת הסרט "אני עדיין כאן" בפסטיבל ונציה, דהר על השטיח האדום אדם בכיסא גלגלים. היה זה הסופר הברזילאי מרסלו רובנס פייבה, שהסרט מבוסס על סיפורו האישי יוצא הדופן.
"אני עדיין כאן", סרט תוצרת ברזיל שמועמד לשלושה פסלונים בטקס האוסקר הקרוב, עשוי להיות ההפתעה של האירוע. היצירה אמנם מתרחשת בשנות ה-70, בימי שלטון הזוועות של הדיקטטורה הצבאית בברזיל, אבל היא רלוונטית מתמיד. הסרט המסתמך על זיכרונותיו של מרסלו רובנס פייבה, שאביו חבר הפרלמנט לשעבר נעצר, עונה ונעלם. גופתו לא נמצאה עד היום.
2 צפייה בגלריה
("משפחות סובלות עכשיו בכל מקום". מרסלו רובנס פייבה בפסטיבל ונציה | צילום: ,GettyImages Vittorio Zunino Celotto)
העלילה עוקבת אחר ההשלכות של ההיעלמות הזאת ומאבקה של האם יוניס לשמור על משפחתה ולמצוא מידע על מה עלה בגורלו של האב. "הבמאי וולטר סאלס ואני רצינו בדיוק את אותו הדבר: שהסרט ידבר על משפחה שמנסה לחיות בשלום ובשלווה, אבל שהאלימות והקיטוב הפוליטי שמסביב מונעים זאת ממנה", סיפר פייבה כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון. "ומשפחות סובלות עכשיו בכל מקום: באוקראינה, בעזה, בקיבוצים בישראל".
"אני עדיין כאן" זכה בפרס התסריט המצטיין בפסטיבל ונציה ומועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר. הכוכבת שלו, פרננדה טורס, זכתה בגלובוס הזהב ועכשיו מועמדת לאוסקר על תפקיד אם המשפחה. הסרט המרגש והחזק הזה מגיע השבוע לישראל, ומאפשר להתוודע לסיפור יוצא הדופן של רובנס ויוניס פייבה.
פשיטה צבאית על הבית
הכל התחיל ב-1964, כשבברזיל התחוללה הפיכה צבאית. רובנס פייבה האב, שהיה כאמור חבר קונגרס, הודח ובחר לגלות ליוגוסלביה ופריז. כעבור שש שנים, הזוג וחמשת ילדיהם שבו מבחירה לברזיל. האב סייע למהגרים פוליטיים, והמשפחה חיה לכאורה חיים רגועים וטובים. "לא היינו אמורים בכלל לגור בברזיל", מספר פייבה. "זה היה סיכון להישאר, אבל אבא שלי בחר ביודעין לעשות זאת".
מה אתה זוכר מאבא?
"אבא היה בחור נחמד, מצחיק, קליל מאוד".
בינואר 1971 פשט הצבא על בית משפחת פייבה. אחרי שהאב לא שב מהמעצר ועקבותיו נעלמו, פתחה יוניס בחקירה נחושה ועיקשת ובמאבק ציבורי מתוקשר, גם בעולם, בתקווה לדעת מה קרה לו. היא התמודדה עם השקרים והשתיקה של נציגי הדיקטטורה וגם נכלאה ועברה עינויים. גם הבת אליאנה נכלאה למשך יממה.
ב-1996, 25 שנה אחרי ההיעלמות, יוניס קיבלה תעודת פטירה רשמית של בעלה מהרשויות בברזיל. פייבה מספר: "באותן שנים, אחיותיי חיו בחו״ל ואני הייתי היחיד שנשאר רוב הזמן בברזיל, אז לכל הטקסים והאירועים שאמא שלי הוזמנה אליהם הלכנו יחד. וכך הייתי איתה כשהיא קיבלה את מסמך הפטירה הרשמי של אבא".
במשך שנים, נמנע פייבה מלכתוב על הסיפור המטלטל של משפחתו ועל היעלמות האב. רק לפני עשור, ב-2015, פירסם את "אני עדיין כאן". "בהתחלה לא כתבתי, בגלל שזו עדיין הייתה תקופת הדיקטטורה והיו דברים רבים שלא יכולתי להזכיר", מסביר פייבה. "הבית שלנו תמיד היה מוקף באנשי המשטר ולטלפונים שלנו תמיד היו מצותתים.
"האחיות שלי נעצרו כשהן למדו באוניברסיטה ועליי איים קצין צבא. גם לא ידעתי בדיוק מה קרה לאבא, וגם לא ידעתי למה הוא, אמא ואחותי נאסרו - אלה דברים שהבנתי שנים אחרי".
מה גרם לך בסופו של דבר לכתוב את הסיפור על אמא שלך?
"כשאמא שלי חלתה באלצהיימר והתחילה לשכוח דברים, הרגשתי שאני חייב לכתוב עליה משהו, כי הבנתי שהיא הייתה עמוד התווך של המשפחה. יותר מזה, היא הייתה אמא יחידנית לחמישה ילדים, ללא כסף, בסיכון תמידי תחת העין הפקוחה של הדיקטטורה. בהמשך היא הפכה לאקטיביסטית ופעלה לטובת הילידים ביערות האמזונס.
"כשאמא שלי החלה לאבד את זיכרונה חשבתי לכתוב את הספר כדי שתוכל להפוך לדמות מפתח בהיסטוריה של ברזיל, במטרה להתנגד לדיקטטורה ולסייע לברזיל להשתקם. היה חשוב מאוד לכתוב את הספר, כי כפי שאתה רואה היום, הדמוקרטיה בעולם כולו נמצאת בסיכון".
כשפייבה פרסם את ספרו ב-2015, וולטר סאלס ("תחנה מרכזית ברזיל", "דרום אמריקה באופנוע"), הבמאי הברזילאי המעוטר והמפורסם ביותר, קרא אותו. הוא התקשה להישאר אדיש, מאחר והסיפור היה מוכר לו היטב. "ב-1969, בפעם הראשונה כשנכנסתי לבית של משפחת פייבה, שנמצא בלב ליבו של הסרט, הייתי בן 13", גילה סאלס בפגישתנו בוונציה. "אבי היה דיפלומט וחזרנו משהות בצרפת. ביליתי הרבה בבית הזה והוא עיצב אותי, כי הוא היה כל כך שוקק עם מוזיקה, דיונים פוליטיים, הרבה דברים שלא היו קיימים במשפחה שלי. הבית של משפחת פייבה תמיד היה פתוח ובכל יום הייתי נתקל באנשים חדשים. בזכות זה עולמי הצר התרחב ללא הרף".
אתה מן הסתם זוכר היטב את ההיעלמות של האב.
"כשרובנס נעלם, זה היה הרגע שמבחינתי הדרמה הפוליטית והאנושית התחברו - אז הבנתי שאוקיי, יש כאן שלטון שמחליט מי יחיה ומי ימות, ושאין לך מה לעשות כנגד הדבר הזה, כי המדינה נמצאת בעוצר, והעיתונים לא יכולים לפרסם דבר, בגלל הצנזורה. הדרך בה אני זוכר את תקופת הדיקטטורה מושפעת מאוד מהסיפור הקונקרטי של משפחת פייבה.
"מה שבאמת ריגש אותי בספר הייתה העובדה שמדובר בסיפור מדהים על משפחה ששורדת מעשה אלים, ועל אישה שמוצאת את עצמה בנבכי הטרגדיה. התאהבתי באישה הזו, אותה הכרתי גם בזקנתה, כשהתמודדה עם אלצהיימר".
למה לקח לך כל כך הרבה זמן להרים את הסרט?
"בין היתר מסיבות פוליטיות. כשהתחלנו לעבוד על הסרט, ברזיל טרם פנתה לכיוון ממשלת הימין הקיצוני. ואז עלה לשלטון ז'איר בולסונארו והקולנוע הברזילאי הושתק במשך ארבע שנים נוראיות. בתקופת שלטונו של בולסונארו, פשוט היה בלתי אפשרי לצלם סרט כזה. לא היו מתירים לנו לצלם ברחובות. לא היה אז אישור חוקי לצלם באזורים ציבוריים סרט, שעוסק בנושא של הדיקטטורה הצבאית של שנות ה-60 וה-70. אנשי בולסונארו אמנם לא דרשו לאשר את התסריט של 'אני עדיין כאן', הם פשוט שללו ממני כל אפשרות למימון".
סאלס שילב אחדים ממשפחת פייבה בחלק מהסצנות. מרסלו פייבה עצמו היה אמנם מעורב בפרויקט, אבל נמנע מלהגיע לצילומים. "כשהזמינו אותי לבקר בסט, סירבתי. אמרתי שאני לא יכול", הוא מגלה. "הגעתי רק פעם אחת, בסצנה חשובה שבה אמא שלי אומרת לנו שאנחנו חייבים לעבור מריו לסאו פאולו, היות והיא הבינה, בשקט בנבכי ליבה, שהיא אלמנה - והיא לא הייתה בטוחה מה לעשות. היא לא סיפרה לנו שאבא למעשה הועלם וכבר לא איתנו יותר".
סימני שאלה באוויר
בבכורה של "אני עדיין כאן" בפסטיבל ונציה, פייבה דהר בכיסא הגלגלים אליו הוא רתוק, על השטיח האדום. "זה קרה בתאונת צלילה", מספר סאלס. "כשמרסלו למד באוניברסיטה הוא קפץ לתוך אגם, שהיה רדוד מדי, נפגע ומאז הוא משותק. בסרט לא דיברתי על כך במפורש. זה מה שאני אוהב בקולנוע: שלא מספרים ומפרשים לך הכל. הבלתי נראה שמשלים את הנראה, וגם סימני השאלה שנותרים באוויר".
הבכורה הייתה מאוד רגשית עבור פייבה, והוא התקשה להסתיר את דמעותיו. "כשכתבתי את הספר לא בכיתי, אבל כשצפיתי בסרט התרגשתי לכל אורכו", הוא מספר. "בכיתי בסוף, כשהבית שלנו הופיע בסוף הסרט ריק. למה בכיתי? כי הבית היה לב ליבה של המשפחה שלנו. היינו משפחה מושלמת ומאושרת, שנהרסה בשל הנסיבות ההיסטוריות של התקופה".
מה עלה בגורל הבית בו גדלת וממנו אבא נלקח ולא חזר?
"מסעדה שווייצרית. יום אחד הגעתי ושאלתי את אחד המלצרים, אם אני יכול לעשות סיבוב במקום, כי גרתי כאן פעם. הוא אמר לי: 'בטח, לך על זה'. נדמה לי שבחדר שלי איפסנו את האלכוהול", הוא אומר וצוחק.
"זה היה בית צנוע, פשוט, לא מפואר. ובצילומים וולטר מצא בית בדיוק כזה שנוכל לצלם בו. החלק הכי מדהים היה שכשהגעתי לסט הרחתי את אותם הריחות המוכרים לי מהבית מ-1971. הייתי בהלם".
הבמאי סאלס רצה אמנם לספר סיפורה של משפחה במולדתו, אבל כמובן שהוא מודע לכמה הסרט אקטואלי ורלוונטי בכל העולם. "נוצר לי הרושם שהסרט כבר לא עוסק בשנות ה-70, אלא בהדים של מה שאנחנו שומעים עכשיו ברחובות. וכשאני רואה מה קורה בהונגריה, בארה״ב, ובמגוון כל כך רחב של מקומות, אני כואב את כאבה של תקופתנו". •
