בדומה לשאלה "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?", כך גם שאלת האשמה במצבה של מכבי חיפה רגע לפני הפלייאוף היא כזאת שאין לה תשובה. לפחות לא תשובה טובה אחת. התשובה היא, כנראה, גם אבא וגם אמא – גם גל אלברמן וגם ברק בכר. יש דברים שאבא עושה, ויש דברים שאמא עושה. או במקרה הזה, לא עושים.
משגיו של אחד לא מנקים את השני מאחריות. ההבדל ביניהם הוא גבולות החשיפה. הלוקסוס של אלברמן הוא שמגיע השלב שבו העבודה היא כבר לא שלו. על הטעויות של אלברמן בשנה וחצי האחרונות אפשר לכתוב ספר, אולי אפילו שניים. החדשות הרעות הן שגם אם יהפכו לרב מכר עולמי, הם לא יחזירו את הסכום שהושקע בתחקיר. אלברמן נפל עם שחקנים במיליונים, ועם כל שחקן שהצטרף נראה שמכבי חיפה רק מתרחקת מבניית הגרסה החדשה שלה במקום להתקרב אליה. הוא לא מנהל השנה, זה בטוח.
אבל גוף העבודה של מנהל מקצועי הוא קטן. הוא מביא שחקנים, וזהו בערך. הוא אלוהים של יולי-אוגוסט וינואר, ובשאר הזמן הוא לא יותר מאוהד במקום הכי טוב באצטדיון. מי שמשחק בחומרי הגלם על פני עשרה חודשים הוא המאמן, שבפרופיל הגבוה של בכר יש יסוד סביר להאמין שגם היה מעורב בבחירת השחקנים ושהדבר לא נעשה מעל לראשו. ידו שלו, ולא של אלברמן, בכל. הוא לבטח זה שמחליט מי עולה בהרכב, שמציב את השחקנים באזורים מסוימים על פי שיקול דעתו, ששם את איתן אזולאי ומחמוד ג'אבר באגף מסיבות שידועות רק לו. הוא, באופן הניהול שלו והחלטותיו, מייצר מציאות שמפיקה יותר מהקיים או פחות ממנו, בורא קבוצה לחוצה או בטוחה בעצמה. אלברמן מיקם את מכבי חיפה 2024/25 בתוך סד התרחשויות מגביל, אבל בכר הוא זה שמפיק מעט מדי מכל הלא מספיק הזה. הוא זה שאחראי לחולשת ההגנה, בדגש על התקפות המעבר. הוא זה שאחראי על החילופים שמחלישים במקום לשפר אותה. הוא זה שבנה קבוצה שהיא, בגדול, לא יותר מדיא סבע והמיניונים. לשם כך לא צריך מאמן. מספיקים סבע ומיניונים.
בכר זכה בשש אליפויות כמאמן עם סגלים כמעט מושלמים. האיכות של השחקנים שעמדו לרשותו לא מפחיתה מתרומתו, להפך – הוא אמן בניהול שפע, פרופסור בהפיכת החלום למציאות. העונה בחיפה הוא הופך את המציאות לסיוט.
