יואב גילת לא תיכנן לבכות. הוא הגיע לריאיון ממוקד מטרה: לספר על הכרמים שנטע בקליפורניה לפני שני עשורים, על היין שהוא מייצר בארה"ב ומשווק ברחבי העולם ועכשיו גם בישראל, על החזרה לארץ כדי לתת לילדים שלו ביס מהנעורים המאושרים שחווה. אבל הוא לא יכול לעצור את הדמעות כשהוא מספר על המפקד הנערץ, סרן יפתח יעבץ ז"ל, בנו של חברו הטוב מילדות, המסעדן עמוס אפל. יעבץ, קצין אג"ם ביחידת מגלן, היה מהלוחמים הראשונים שהגיעו בבוקר 7 באוקטובר לקיבוץ ניר עוז, ונפל בקרב הירואי שהציל חיים רבים.
"קשוח להביא ילדים מהחיים המוגנים והנינוחים שהיו להם בסיליקון ואלי לאזעקות וטילים או לבית קברות ללוויה צבאית", מודה גילת.
למה בעצם חזרת לישראל?
"זו שאלה טובה מאוד", הוא עונה באנגלית שמשתרבבת מדי פעם לדבריו. "אשתי אמרה שאם לא נחזור עכשיו, הילדים כבר לא יהיו לעולם ישראלים. חזרנו ב-2021, לא ידענו לכמה זמן אנחנו באים, ואנחנו כאן כבר שלוש שנים. אני עדיין על הקו, טס פעם בשבועיים לכרמים שלי. הילדים מתים על ישראל. הם הולכים לבית הספר שבו למדתי, מדריכים בצופים, למדו לדבר ולכתוב בעברית והשתלבו פה בצורה יוצאת דופן. מחוברים למשפחה, לבני הדודים, לקהילה, לחברים".
הוא בן 53, נולד ומתגורר ברמת-השרון, נשוי לעדי. הילדים שהתאהבו בישראל הם אורי, תמרה, אדם וטליה, ובת משפחה נוספת היא נלה הכלבה. "יש לי בן שמתגייס בעוד שנתיים, אני מקווה שזה יהיה למדינת ישראל ולא למדינת יהודה", אומר גילת. "יש לי בת שהתחילה פה כיתה א' ואני אומר לעצמי לפעמים 'מה עשיתי להם'. מצד שני, הבן שלי הולך איתנו להפגנות, הוא חזר ממסע לפולין, והוא לא היה מקבל את כל זה בקליפורניה.
"אני מתנדב בחבורה שהקימה יעל גבירץ (עיתונאית "ידיעות אחרונות" לשעבר וכיום אקטיביסטית מובילה - על"א) ומנקה בתים בעוטף שנפגעו ב-7 באוקטובר. כולנו עושים את זה ביחד, חיילים וערבים ומתנחלים ומתנדבים מחו"ל. בנוסף אני מתנדב ב'בית של בנג'י' ברעננה, שהוא חממה לחיילים בודדים. הילדים רואים את כל זה ושותפים לתחושת הביחד. אנשים אומרים שאנחנו משוגעים, וזה נכון, החיים באמריקה הרבה יותר קלים ונוחים. האם עשינו נכון? נשמע מהפסיכולוגים של הילדים בעוד כמה שנים", הוא צוחק.
עכשיו גם היינות שלו, כמו הילדים והמשפחה, עושים עלייה לישראל. גילת מספר שהכל התחיל באבא שלו, שנפטר בגיל 51 ובשנותיו האחרונות התאהב במטבח. "הוא התחיל לבשל, בעיקר מהספרים של שאול אברון ואלי לנדאו. נסענו לטייל בעקבות אוכל בארץ ובחו"ל, אבא היה מכין ארוחות לכל החברים של ההורים שלי. אני זוכר גבינות מחו"ל שהסריחו את המקרר".
שלוש שנים אחרי שאביו נפטר, גילת התחיל לעבוד במסעדת "הקיוסק" בתל-אביב, עם אותו שאול אברון על ההגה. "הייתי חשוף לחיי הלילה ויצאתי עם כל המלצרים ואנשי הבוהמה של תל-אביב", הוא נזכר. אחרי שירות צבאי בחיל המודיעין התחיל לעבוד אצל מיכל ואסי אביב ב"פיקאסו" המיתולוגית, והפך למנהל הרכש של הרשת. "הייתי ילד בן 21 בלי שום ניסיון וצברתי ניסיון בהשקת מותגים חדשים שהגיעו לארץ. אחרי תקופה מטורפת נסעתי ללמוד משפטים באנגליה ועבדתי בעריכת דין שלוש שנים. אבל הכיוון היה ארצות-הברית, גם כדי ללמוד וגם כי יש לי שם משפחה. אמרתי את זה לאשתי כבר בדייט הראשון שלנו".
ההזדמנות הגיעה כשעדי קיבלה מלגה מלאה ללימודים בסטנפורד, ובני הזוג עלו על מטוס עם שלוש מזוודות והמריאו לעבר חייהם החדשים. בזמן שעדי למדה, גילת התחיל לייעץ לחברה בבעלות ישראלית שמתמחה בעולם המזון והמשקאות, ולעבוד עם מותגי יין. תוך כדי הוא התחיל ללמוד מנהל עסקים בברקלי, כמו אביו לפניו. אחרי שחקר במהלך הלימודים יקב בעמק נאפה, גילת החליט לקפוץ ראש לתוך החבית. ב-2007, שש שנים אחרי שנחת בארה"ב, הוא כבר הקים יקב וקרא לו "קאנון בול".
"עבדתי עם דניס היל, יינן עם 50 שנות ניסיון בקליפורניה, ועשינו 5,000 ארגזים", מספר גילת. "כשמכרנו את כל המלאי תוך שלושה חודשים הבנו שעלינו על משהו. בלימודים גיליתי שבארה"ב אין קברנה סוביניון ברמת מחיר של 15 דולר. ואז ראיתי גם את ההיתכנות העסקית, כי קברנה הוא זן הענבים הכי נמכר בעולם. בדיעבד זה היה משוגע לגמרי. למה שבחור ישראלי יצליח בקליפורניה עם דבר כזה?".
אבל המזל היה לצידו, והמשבר הכלכלי העולמי ב-2008 סיפק לו הזדמנות לפרוץ לשוק. "הרבה אנשים, מסעדות ולקוחות פרטיים, חיפשו יינות יותר זולים, ב-20 דולר ולא במאה, וככה גילו את היין שלנו". גילת החליט לחפש מפיצי בוטיק שיתאהבו גם הם ביין שלו וישווקו אותו באופן אישי וקרוב. כך הגיע היין עם תווית הילד הקופץ למסעדות ולחנויות בוטיק שחיפשו יין שמספק את הסחורה במחיר הרבה יותר משתלם.
כיום הסדרה של "קאנון בול" מונה ארבעה יינות (הקברנה סוביניון, כמובן, מוביל), ומיוצרים ממנה כמיליון בקבוקים בשנה שנמכרים בעשרות מדינות ברחבי העולם - ועכשיו לראשונה גם אצלנו, דרך חברת ההפצה של האחים שקד. "נפגשנו בדוכן שהיה לי בתערוכת יין בפריז, ואורי שקד זכר אותי מתחום האוכל והמשקאות. הם כל כך התלהבו מהיין והגשימו לי חלום.
"כשחזרנו לארץ מאוד רציתי שהיין שלי יקבל מקום גם כאן, שיהיה לי כיף להביא בקבוק לארוחת ערב וליהנות ממנו עם משפחה וחברים. אחרי שכבר מכרתי אותם בכל העולם, מרגש אותי שהיינות שלי גם בישראל. יין זה דבר שכבר אלפי שנים מחבר בין בני אדם, בחוויה שבה נמצאים ביחד ונהנים, ברגעי שמחה, חברויות, דייטים, אהבות. יש ביין משהו נורא מרומם ורומנטי וטהור".
ובחזרה לקרקע המציאות. המלחמה משפיעה על שיווק יין של יצרן ישראלי בעולם?
"אני מסתובב עם סיכת החטופים בכל תערוכה בינלאומית, בכל פגישה, אני גאה ביהדות ובישראליות שלי ומעולם לא חשתי צורך להסתיר אותן. אני לא מרגיש אנטישמיות, אלא אנשים שבאים לדוכן, שומעים תוך כדי שיחה שאני ישראלי ומחבקים אותי, אני מקבל המון אהבה". •
"אני מסתובב עם סיכת החטופים בכל תערוכה בינלאומית, גאה ביהדות ובישראליות שלי ומעולם לא חשתי צורך להסתיר אותן. אנשים באים לדוכן, שומעים שאני ישראלי ומחבקים אותי"
