לפני שצוללים לאפוס בן השלוש וחצי שעות "הברוטליסט", אולי האירוע הקולנועי של השנה מבחינת יומרה ויוקרה, צריך לקחת נשימה עמוקה. זה סרט נוטף חוצפה ואמונה שאפשר עוד לביים יצירות מופת קולנועיות שיהפכו לקלאסיקה (הסרט מועמד לעשרה אוסקרים). אז בואו נתחיל בסצנת הקרדיטים שלו: 20 דקות לתוך הסרט, נחשפים שמות יוצריו באותיות קטנות מימין לשמאל, מגולגלים כמו תוכנית אדריכלית של ארמון שעומדים להקים. זה לא סתם גימיק.
"הברוטליסט" עוסק באדריכל ניצול שואה שמגיע לאמריקה ומנסה לבנות מבנה אחד שיהיה יצירת המופת הגדולה שלו (אדריאן ברודי עם האף הכי נשרי בהוליווד, בתפקיד שנראה כמו המשך קורותיה של הדמות האלמותית והשבורה שגילם לפני 22 שנה ב"הפסנתרן"). וכמו אותו מבנה, הבמאי בריידי קורבט יוצק בסרטו בפדנטיות את הרעיון שאדריכלות ובני האדם דרכה, ודרך אמנות בכלל, יכולים לבנות משהו מפואר. הסרט מחולק לחלק א' ולחלק ב' כמעט זהים באורכם – וביניהם הפסקה מובנית של רבע שעה. למעשה, דרך אחת לצלוח את האורך שלו היא לחשוב עליו כשני סרטים במרתון מכוון. יש גם פרולוג ואפילוג מדהימים ביופיים: כמו ארמון. הסרט הזה נוצר כדי שתזכרו אותו.
"הברוטליסט" הוא הרבה דברים: גם סרט על אמן, גם אפוס מריר על אמריקה – אומה שמתיימרת לקבל מהגרים אבל משתמשת וזורקת – וגם כמובן סרט על יהדות, השואה ותקומה ממנה. די מדהים לראות איך קורבט ("ילדותו של מנהיג", "ווקס לוקס" שהיה גם מעולה), יוצר אמריקאי לא יהודי, בסך הכל בן 36, נכנס לניואנסים דקים באתוס שלנו – עד כדי כך שבסרט מושמעת גם כמעט בשלמותה הכרזת העצמאות של בן-גוריון, מה שגרם לכמה אנשים לפרשן את "הברוטליסט" כסרט ציוני שקובע שהיהודים בטוחים רק בישראל (לטעמי האמירה שלו מורכבת ומתעתעת יותר).
ומעל לכל, זה גן עדן לכל מי שאדריכלות ואמנות מעניינים אותו אפילו קצת. "מה אתה כל כך אוהב באדריכלות", שואל נדבן את הגיבור בחלקו הראשון של הסרט. "האם יש משהו שיכול להסביר יותר טוב קובייה מעצם קיומה?", עונה האדריכל, ואז סותר את עצמו ומספק הסבר ארוך. כזה הוא "הברוטליסט" – גם מרשים ונוכח מעצם הווייתו, וגם דש בעצמו. הוא לא משעמם לרגע, ומתפוצץ מיופי וחיוניות (עוד לא דיברנו על הצילום של לול קראולי, והמוזיקה המהפנטת של המלחין דניאל בלומברג, שניהם יזכו באוסקר. כפיים גם לאשתו ושותפתו לתסריט של הבמאי קורבט, מונה פאסטבולד).
ורק סייג אחד מלווה אותי מהצפייה בו: האם זו באמת יצירת מופת, או רק סרט שמתחפש לכזו? התכנון המדוקדק של "הברוטליסט" כאפוס גדול מהחיים סטייל "לורנס איש ערב", "זה ייגמר בדם" ו"היו זמנים באמריקה" הוא גם בעוכריו – כי "הברוטליסט" לעולם לא מתעלה לגבהים שלהם, ויש בו לעיתים משהו מהונדס וקצת סתום, כמו מבנה עצום שאי-אפשר לפרש עד הסוף. אבל זה סרט מרשים מאוד, שימשיך לעורר ויכוחים בין חובבי קולנוע שנים קדימה.
