"יש מקום שמפנטז, שאולי הייתה טעות, אולי תמיר פצוע ועדיין שם. ברור לי שזה בגדר פנטזיה, ובכל זאת, רק כשתמיר יחזור נקבל את ההוכחה הזאת", סיפרה הדס אדר לראשונה ל"ידיעות אחרונות" על הימים הקשים שהיא עוברת מאז שבעלה, תמיר אדר, יצא להילחם על ניר עוז ב-7 באוקטובר ולא שב. אני לא רוצה להישאר תקועה שם, וגם לא הילדים שלי. אני רואה כמה אסף, בני בן השמונה וחצי, חייב את הפרידה הזאת. תמיר יצא ואמר לו שהוא כבר חוזר. הוא צריך לחזור כדי שניפרד ממנו, כי הוא יצא בלי להיפרד, בלי להסס, בלי לשאול שאלות. הוא יצא להגן עלינו ועל קהילת הקיבוץ בידיעה שהצבא מגיע תוך 15 דקות לכל היותר, במהירות, בלי חיבוק ובלי נשיקה. יצא ולא חזר".
"ב-7 באוקטובר עברנו תופת", שיחזרה הדס את היום הנורא. "קמנו לצבע אדום, נכנסנו לממ"ד, הבנו שמשהו אחר קורה, העוצמות היו גבוהות מאוד. הייתי סביב הילדים, תמיר קיבל טלפון ויצא לדבר. הוא לא סיפר לי מה קורה בקיבוץ, אבל בשיחה הזו כנראה סיפרו לו על חשש לחדירה והקפיצו אותו להילחם. לא נפרדנו. היה לי ברור שאני לא יכולה ואפילו לא מנסה לעצור אותו. הוא אמר לי לנעול אחריו את דלת הממ"ד".
1 צפייה בגלריה
("הורגים לי אותו עשר פעמים בדרך". מימין: נטע, יעל, אסף והדס אדר | צילום: תומר שונם הלוי)
הדס הזיזה את המיטה מהדלת לקיר, בלי סוללה בנייד, הסתתרה מתחת לשמיכה עם אסף, בנה הבכור, ונטע, בתה הצעירה. "בממ"ד היה פחד מוות", תיארה. "שמענו את המחבלים, שכבנו יחד במיטה הקטנה של נטע. אנחנו גרים בבית פינתי על שביל ראשי, אז לאורך היום שמענו הכל. צעקות, לחימה, זעקות. מחבלים נכנסו אלינו הביתה, הרסו את כולו, ניסו לשרוף אותו, גם לפתוח את דלת הממ"ד. נכנסו אלינו שלוש פעמים, בעטו, ירו, צעקו".
לאורך כל השעות בממ"ד, אסף רק חשב על אבא תמיר ולא הפסיק לדאוג. "אסף שלח לתמיר מלא הודעות, הוא שאל, 'אבא, איפה אתה'. הוא שלח לחברים הודעות אם הם עם אבא", שיחזרה הדס את השעות האיומות. "הוא היה ער כל הזמן, צמוד אליי, בדממה, לא דיבר חוץ מפעם אחת ששאל איפה הצבא ופעם שנייה שאמר – 'אמא אני מפחד למות'. זה היה אחד הרגעים הכי קשים שהיו שם. אפילו לא יכולתי להגיד שיהיה בסדר, כי באמת האמנתי שאנחנו תכף מתים וחשבתי מה האפשרויות – אם אני פותחת את הדלת יורים בנו, או שאנחנו נשרפים, אם אני פותחת את החלון המחבלים נכנסים, אם אנחנו נשארים, נמות מהעשן. החלטתי להישאר איפה שאנחנו, החלטתי שככה נמות״.
גם כשדפקו להם על החלון ואמרו "צבא", הדס לא פתחה. בהמשך הגיעו שני חברי קיבוץ שהדס זיהתה את קולם ושמם, והסכימה לצאת. "בכל השעות שעוד ועוד אנשים הגיעו לחמ"ל חיכינו לראות את תמיר, ואסף שאל על אבא. כל חייל שהוא ראה, הוא שאל, 'ראית את אבא שלי? תדבר איתו בקשר, יש לו מכשיר קשר'. ואנשים חזרו וחזרו, ותמיר לא. אסף בכה נורא, ואבא לא חוזר".
"ואם זו טעות?"
יום למחרת, הדס ושני הילדים, יחד עם השורדים מהקיבוץ, פונו לאילת. "נסענו יחפים, בלי כלום, עקורים מהבית", שיחזרה. "עברו עלינו שלושה חודשים של מוות בייסורים, עוד הודעה עמומה על תמיר, עוד תמונה שמצאו, עוד תמונה באיכות יותר טובה. כל הודעה קירבה אותנו להודעת המוות שקיבלנו יומיים אחרי המעבר לקריית-גת. באילת עוד הייתה תקווה".
גם יעל, אימו של תמיר, שותפה לתעתוע הרגשי הזה. בלי ראיות פורנזיות, רק עם סרטון כעדות לנפילתו של תמיר, גם בה יש את הספק שלא נותן מנוח. "הייתי מדמיינת שתמיר חוזר, פצוע, על אלונקה, מסמן לי עם העיניים והידיים. התקווה הזו מתה. אבל נולדה אחרת – להשיב אותו לקבורה", שיתפה אימו. "קשה לי להגיד את המילה. ואם אני חוטאת? אם יש טעות? אם הוא שומע אותי שאני קוברת אותו?"
מאז שהחלו השחרורים של עסקת החטופים השנייה, ליבן של הדס ויעל חצוי. "לראות את התמונות של האבות שהשתחררו מחבקים את הילדים, את בנות הזוג, קורע ושובר אותי", שיתפה הדס. "זה מרגש מאוד, אבל אצלנו בבית אין חגיגות, תמונות האיחוד מרסקות את הלב, הלוואי והסוף שלנו היה כמו שלהם. אני הכי שמחה על כל אחד שחוזר, ואני גם מקנאה. אני רק מדמיינת את תמיר. לנו לא יהיה סוף שמח, אולי סוף שלם שיסגור את הסיפור, אבל חיבוק לא יהיה פה".
״זו תקופה קשה ומלאה בהתמודדויות", תיארה הדס. "עכשיו, כשמגיעים השחרורים של הגברים, של האבות, הבעלים, בני הזוג - הכול צף. חשבתי שהימים הכי קשים מאחוריי, אף על פי שכל הזמן יש עליות וירידות, אבל אלה ימים טעונים וקשים עבורי ועבור אסף ונטע, הילדים שלנו. בעיקר לאסף, הוא בן שמונה וחצי, מבין ויודע יותר. נטע מתגעגעת מאוד, אבל אסף גדול יותר, יכולת התפיסה וההבנה שלו את עומק הדברים שונה משלה. הוא זוכר יותר״.
והזיכרונות עם אבא תמיר הם רבים ויקרים; לטייל בשדה ולצפות בשקיעה, לנסוע בארגז של הטנדר, לשחק כדורגל ולאמן את אסף, לישון בלילה באוהל מחוץ לקיבוץ עם מדורה, לצאת לטיול עקרבים עם פנס אולטרה סגול. ועוד כל כך הרבה תוכניות שהיו להם ושלא יתממשו.
"כולנו הפסדנו"
"הדס בחרה את התמונה עם החיוך הגדול של תמיר שכולנו מכירים", אמרה יעל. "אבל לא היה קשה למצוא תמונה שבה הוא מחייך. הוא חייך לעולם. הוא תמיד בא בטוב, עם עומק רגשי ואינטלקטואלי וחוש הומור מטורף. קראנו לו 'המשפחתולוג', כי המשפחה הייתה לו מאוד משמעותית. מה הוא הספיק? הוא לא חגג 10 שנות נישואים, לא בר מצווה של הילד. העולם הפסיד, כולנו הפסדנו".
יעל לא חוסכת בביקורת על התנהלות הממשלה מאז שבנה הבכור מבין ארבעת ילדיה נחטף. "הורגים לי אותו עשר פעמים בדרך. הוא גם חטוף, גם חלל, גם לא מדברים עליו", פסקה יעל. "רק השבתו של תמיר וקבורתו בכבוד תיתן לנו את הסגירה שלה אנחנו זקוקים. אנחנו אפילו לא יכולים להתאבל. מה שעוזר לי זו הקרבה למשפחה. הנכדים הם מקור כוח, הם ילדים שמחים, דרכם אני רואה את תמיר, וגם הזוגיות היא עוגן. אוכל לחזור לחיים, אבל לא כל עוד תמיר לא פה. זה כאילו לוותר, ואיזו אמא תוותר על הילד שלה?"
"הדס בחרה את התמונה עם החיוך הגדול של תמיר שכולנו מכירים, אבל לא היה קשה למצוא תמונה שבה הוא מחייך. הוא חייך לעולם"
