שנה עברה מאז שהמשפחה של יותם חיים ז"ל שמעה על דברים שעבר בתקופת השבי, וזה גם היה ממש מעט. אבל בשבוע שעבר קרה להם נס, בדמות מכתב סגור שהעבירה להם הקצינה המלווה. המכתב הכיל פיסת המידע שהמשפחה חיכתה לה יותר מכל - סיפורים שכתבה תצפיתנית שחזרה והייתה בשבי עם יותם, סיפורים שרק חיכתה לרגע שבו תספר להם איזו נקודת אור בקצה המנהרה היה בשבילה יותם שלהם.
"אמא הייתה בהשקת הסרט 'לוקינג פור יותם' בצרפת, סרטו דוקומנטרי לזכרו", מספר תובל, אחיו הגדול של יותם, בן 32 ומוזיקאי מחונן. "בדרך לשדה אמא מקבלת הודעה מחדווה, הקצינה המלווה שלנו - 'איריס, הגיע אליכם מכתב'. והיא לא יודעת מה זה המכתב. היא שאלה אם לפתוח ולצלם אותו ואמא אמרה כן. אמא מספיקה לקרוא ארבע שורות ומתחילה לבכות. כותבת לנו שהגיע המידע שחיכינו לו כל כך".
איך ידעתם?
"התאילנדי ששהה עם יותם בכל תקופת השבי, ויציאן, סיפר כשחזר שהם נפגשו בזמן השבי עם בנות חטופות. חשבנו שזה יגיע, אבל כל הבנות חזרו ולא הגיע כלום. חיכינו למידע הזה. אמא כתבה לנו 'הגיע מידע מאחת התצפיתניות, מכתב על יותם'. חיכינו שהיא תחזור מצרפת ויום אחרי שחזרה הלכתי אליה, וקראנו ביחד את המכתב. כל המידע שהגיע מויציאן היה לצד מחסום שפה והיה קשוח עם מתורגמנית להבין ממנו יותר מידי. אז נשארנו עם הרבה סימני שאלה, ואז מגיע מידע מחטופה ישראלית על יותם שאת שמה נשאיר אצלנו", מספר תובל ופותח את המכתב: "היא כתבה ככה: 'אני הייתי עם יותם בחודש וחצי הראשון של השבי. ב-9.10 ירדתי למנהרה וראיתי אותו עומד שם, לצד עוד חטופה. מיד, בלי להכיר אותי הוא ניגש אליי ולחץ לי את היד. ראיתי את הקעקוע שלו של ורד. הוא היה עם מכנס וחולצה כחולים, שיער אדום אסוף בקוקו, חיוך ועיניים שמשרים שלווה, אהבה, רוגע, תמיכה ואכפתיות. מהרגע הראשון הוא היה נראה קורן ומרגיע. למרות הפחד והדמעות שזלגו מעיניי, מגע היד, החיבוק והמילים שלו עזרו לי להבין שכל עוד יותם לצידי אפשר להוריד את מפלס הפחד. הוא אמר לי - 'אל תפחדי הכל יהיה בסדר'".
“החיוך לא ירד מהפנים שלו”
תובל ממשיך ומקריא את המכתב: "'אחרי חודש וחצי התחילה להיות סכנה באזור שלנו והכינו אותנו לקראת מעבר. הלכנו שעות רבות, ואז נפגשתי איתו שוב והחיבוק שלנו שנפגשנו היה כל כך עוצמתי ואוהב. הוא האמין שהכל ייגמר ודאג לנו, התעניין בסיפור שלי, הכיל והקשיב והחיוך לא ירד מהפנים שלו. ישנו לילה אחד ביחד באותה מנהרה, אבל היינו בחדרים נפרדים עם מסדרון ושירותים משותפים בפינה ליד החדר שלנו. כל פעם שהוא הלך לשירותים הוא עבר בפתח הדלת, נופף מהר לשלום, חייך חיוך גדול כדי לתת לנו תקווה ונחמה במצב זוועתי שכזה. יותם ניסה ללחוש לנו לאן אנחנו הולכות ולתת מידע ממה שהם שמעו מהשובים. נתנו לו מקלות וכמה סירים לתופף עליהם והוא תופף לנו מקציבים מקסימים ואני התרגשתי והופתעתי לראות אותו כל כך שמח מהמוזיקה. מאז לא נפגשנו עוד'".
תובל מספר גם על הרגע שבו גילתה התצפיתנית מה עלה בגורלם של יותם, אלון וסאמר: "היא לא הפסיקה לבכות. לקחה את זה ממש קשה. בחודש מארס היא חלמה עליו, הוא הגיע לה בחלום ועודד אותה והיה שמח ומאושר והרגיע אותה. היא הבטיחה באותו יום שהיא לא תבכה עליו יותר ותצעד קדימה בשבילו. 'הוא מת כגיבור'", הוסיפה.
תובל ממשיך ומתאר את הרגשות המעורבים, עם קבלת המכתב והימשכות הפעימות כחלק מהעסקה: "זה מחזק לשמוע עד כמה הוא היה חזק ושלט בסיטואציה. וקשה כי אתה רואה את החטופים חוזרים ואתה מיד חוזר ל’למה זה קרה לו’ הזה".
מאז התקרית הקשה שבה נהרג יותם, משפחת חיים החליטה להתעסק בעיקר בהנצחה, בניסיון לגבש את העם סביב אחווה ואהבה. אבל התקופה הזו שבה חטופים חוזרים בחיים למשפחות שלהם מעוררת שוב את השאלות של "מה היה קורה אם". את התשובות לשאלות הם מוצאים שוב פעם בעזרה לאחרים, במיזם חדש שהם מקימים להנצחת יותם ומגייסים תרומות להקמתו – בית ספר למוזיקה, שיקום בדרום, וירכז סביבו אנשים שתובל מכנה - גיבורי נפש. "אנחנו יודעים מה יותם עבר בחייו, איזה התמודדויות. צריך הרבה כוחות כדי להצליח להתמודד איתם, ובגלל זה אני קורא לבית ספר החדש שיקום לזכרו - בית הספר לגיבורי נפש" ממשיך תובל. "עדיין כל אחד יכול לבוא ללמוד שם. לכל אחד יש את הקשיים שלו ושם יחד נצליח להתמודד. בעינינו זה להנציח את יותם לא רק כפסל על שמו. הסיפור של יותם יהיה כוח לאנשים".
“אחד החיילים אמר למג”ד -’זה חטוף’”
באשר לתקרית הטרגית שהובילה למותו של יותם, לצידם של אלון וסאמר, תובל מספר: "כעסתי נורא, לא רציתי לדעת כלום. אבל עם הזמן מאוד הטריד אותי אם זה קרה מהר, אם הוא הבין שהצבא שלנו עומד לפגוע בו. תמיד יותם הרגיש שקוף בחיים שלו. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאולי גם שם הוא הרגיש שקוף. אמא סיפרה לי מה קרה - הם ברחו, והסתובבו כמה ימים עד שנתקלו בכוח של צה"ל. אלון וסאמר נהרגו מיד ויותם הצליח לברוח. לא היה לו איך לדעת שהצבא ירה בהם כי זה היה מרחוק. הוא התחבא בחדר מדרגות של בניין הרוס. באותם ימים הכוח קיבל הוראה שהם נמצאים באזור נקי מאזרחים. ההוראה מגבוה הייתה 'אם אתם רואים דמות זה מחבל'. המג"ד ועוד חייל שלידו התקרבו אל יותם ואחד החיילים אמר למג"ד 'זה חטוף'. הוא ראה את יותם לרגע מהחלון, ונראה לי זיהה את הקעקוע של יותם, והמג"ד אמר לחדול את האש. מסתבר שהיו גם חילופי דיבורים בין יותם אליהם, לא בדיוק יודעים מה נאמר, אבל הצבא הבין שזה כנראה חטוף, יותם מבין שזה הצבא, והם אומרים לו 'תצא אתה חוזר הביתה'. הוא יוצא, רץ אל הכוחות, והקלע מהקומה השנייה יורה ביותם והורג אותו. שאמא סיפרה לי הרגשתי כאילו הוא שוב פעם נהרג לי מול העיניים. כל העצבים חזרו לי. לא הבנתי איך להתמודד עם זה. עם העוד יותר ‘כמעט’ הזה". ברגע הקשה הזה, תובל מחפש את החיובי: "אבל אז אמרתי לאמא שלי, אם אמרו לו לצאת, והרגו אותו במקום, הוא לא סבל, והוא נהרג בידיעה שהוא חוזר הביתה. בשבי הייתה לו משמעות מאוד גדולה. היה לו פשוט יותר. שם הוא היה צריך לשרוד, לא לחיות. והוא עזר לאחרים על הדרך. יותם היה טורק את הדלת שהוא היה מתעצבן בילדות, וגם הוא יצא בחתיכת טריקת דלת".
ניתן יהיה לתרום להקמת בית הספר במפגש לזכרו של יותם שיתקיים ביום שישי בשבוע הבא בבית קולנוע פאר בתל אביב, או באתר האינטרנט - עמותת חיי יותם.
עדות התצפיתנית שחזרה: "ב-9.10 ירדתי למנהרה. בלי להכיר אותי הוא ניגש אליי. למרות הפחד, החיבוק והמילים שלו עזרו לי להבין שכל עוד יותם לצידי אפשר להוריד את מפלס הפחד. הוא אמר לי - 'אל תפחדי הכל יהיה בסדר'".
על מותו הטרגי: "הצבא הבין שזה כנראה חטוף, יותם מבין שזה הצבא, והם אומרים לו 'תצא אתה חוזר הביתה'. הוא יוצא, רץ אל הכוחות, והקלע מהקומה השנייה יורה ביותם והורג אותו"
על בית הספר שיוקם: "אנחנו יודעים מה יותם עבר בחייו, איזה התמודדויות. צריך הרבה כוחות כדי להצליח להתמודד איתם. בגלל זה נקרא לבית ספר החדש שיקום לזכרו - בית הספר לגיבורי נפש"
