נזיה דבור, ראש מועצת בית ג'אן, שירת 30 שנה כלוחם ביחידת צללים בחיל המודיעין. רוב שירותו היה מחוץ לגבולות המדינה, הוא זכה בשלושה צל"שים של הרמטכ"ל על פעילותו. אבל כשהשתחרר בדרגת אלוף משנה ונבחר לראשות המועצה, גילה שבאזרחות הדברים עובדים אחרת.
"עשרות שנים שבית ג'אן לא מצליחה לקדם פרויקטים", הוא מתוסכל. "אומרים לי שאין תקציבים למדינה. איך זה יכול להיות? ערים גדולות וערים קטנות אחרות, כולן מקבלות תקציבים. אנחנו לא. ראש הממשלה ומשרדי הממשלה מתעתעים בנו. הפכו אותי מאל"מ לקבצן. לא נמות עם כבוד בשדה הקרב — ונחיה בלי כבוד בבית. שירתי את המדינה כל חיי, ראיתי חיילים שלי נופלים למען המדינה. אבל כשאני חוזר הביתה, לבית ג'אן, אני רואה את הילדים של הנופלים חיים בלי כביש סלול, בלי אולם ספורט, בלי בית ספר ראוי, בלי תשתיות בסיסיות".
1 צפייה בגלריה
("מה זה 30 מיליון שקל? זה כלום בשביל המדינה". נזיה דבור, השבוע בבית ג'אן | צילום: נחום סגל)
"כל מיליון זה המון"
אז דבור החליט לא לסמוך יותר על המדינה, ויצא בעצמו במבצע מקורי לגיוס כספים באמצעות מימון המונים. הוא קורא לעם ישראל להתגייס למען היישוב הדרוזי שרבים מבניו נפלו ונפצעו בשירות הצבאי. דבור מבקש בשלב הראשון לגייס 30 מיליון שקל עבור 12 פרויקטים שתקועים זמן רב בגלל היעדר מימון, בהם: הקמת תחנת טיפת חלב חדשה, אולם ספורט, מתחם גני ילדים, תוספת מבנים וכיתות לבית הספר היסודי, פארק מצפה בהר צפריר, מגרש כדורגל ראשון ביישוב ועוד. בנוסף למימון ההמונים, פנה דבור גם למאה מהמנכ"לים ומאנשי העסקים המובילים בישראל. בשבוע שחלף מאז שיצא לגיוס ההמונים הצליחה בית ג'אן לאסוף כ-2 מיליון שקל.
ציפית ליותר?
"כל סכום שמגיע מהכיסים של עם ישראל מספק אותי ואני מודה עליו. מובן שלא אסתפק רק בתרומות, אמשיך לדפוק על כל דלת במשרדי הממשלה עד שהסכום יושג. מה זה 30 מיליון שקל? בשביל השלטון המקומי והמדינה זה כלום, אבל בשביל בית ג'אן כל מיליון שקל זה המון".
אתה מתוסכל? כועס?
"אני יכול לכעוס עד מחרתיים, זה לא יעזור. אני מאוכזב מאיך שכל הממשלות, ובעיקר הממשלה האחרונה, מתייחסות אלינו. אנחנו ב-2025, חצי מהכפר לא מחובר לביוב, הכבישים רעועים. עשיתי הכל למען המדינה, ואני לא מתחרט לשנייה, אבל הילדים שלי ושל האחרים כבר מרגישים בניכור ובאטימות של הממשלה כלפיהם. העדה הדרוזית איבדה את טובי בניה במלחמות ישראל, בבית ג'אן יש את אחוז החללים הכי גדול במדינה. 67 מטובי הבנים שלנו נהרגו.
"הדבר הראשון שאת רואה כשאת נכנסת לכפר זה את בית העלמין הצבאי. כולנו בכפר משפחת שכול אחת. אין משפחה שלא איבדה מישהו באחת המלחמות, כולל במלחמה הנוכחית. אז הדם שלנו מספיק טוב כדי להגן על המדינה, אבל לא מספיק טוב כדי לקבל תשתיות ראויות? מיליארדים הולכים למקומות אחרים, אבל ליישוב דרוזי שנתן את כל מה שיש לו למדינה, אין כסף למגרש כדורגל לילדים שלו?"
"אני טיפוס אופטימי"
כ-13 אלף תושבים חיים במועצה המקומית בית ג'אן בהרי הגליל העליון. הם מתפרנסים בעיקר משירות בזרועות הביטחון ומתיירות. על הגברים הדרוזים, יש להזכיר, הוחל חוק שירות חובה בצה"ל. דבור נולד וגדל בית ג'אן.
אתה חושב שעלול להגיע רגע שהבנים שלכם לא ירצו להתגייס?
"זו שאלה קשה, שמחלחלת בראש שלי ושל האחרים בכפר. אין פה נפקד אחד, אין משתמט אחד, אבל כשחוזרים הביתה ואין אדמות לבנות עליהן ואין יחידת דיור אחת לחיילים משוחררים, ברור שהמוטיבציה נפגעת".
הגעת לכ-2 מיליון שקל. גם אם תשיג את כל הסכום מגיוס ההמונים, עדיין לא פתרת את הבעיה הבסיסית.
"נכון, אני נמצא במלחמה עיקשת. כמו שידעתי להילחם ולעשות מבצעים בצבא, נעשה פה את המבצע הכי טוב כדי לקבל את התקציב מהממשלה ולעשות אפליה מתקנת. יש ח"כים שהגיעו לבקר בכפר כשנפלו פה חללים ואמרו שאנחנו אחים ומשפחה אחת ושמגיע לנו הכל. מאז שנגמרו ההלוויות, לא ביקרו אצלנו שוב, חזרו למשרדים שלהם ושכחו מאיתנו".
מה התוכנית שלך כדי להעיר אותם?
"במדינה יודעים שבלי הפגנות ובלי חסימת כבישים ושריפת צמיגים, לא יקרה כלום. עד עכשיו עצרנו את עצמנו כי הייתה מלחמה. עכשיו החשיבה כבר שונה. לא ירחק הזמן עד שהעדה הדרוזית תקום וכל המדינה תרעד. אני מנסה דרך המיזם לבקש ממקבלי ההחלטות שיתעוררו, לפני שנילחם בכל הכוח".
מה זה אומר?
"ננקוט את כל הכלים שיש על השולחן. כל צעד שננקוט, הוא חוקי מבחינתנו. כבר יש תסיסה בקרבנו לא לתת לבנים שלנו לשרת בצבא. מי מקבל בסוף את הנתח הכי גבוה מהממשלה? אלו שלא משרתים. העדה הדרוזית יושבת בשקט, אבל חבית הנפץ הזו תתפוצץ בקרוב. אני לא רוצה לאיים, אבל בסוף ניקח את החוק לידיים שלנו ונבנה ונכלכל את עצמנו".
איך תיראה, לדעתך, בית ג'אן בעוד שנתיים-שלוש?
"אני טיפוס אופטימי. יש שאומרים שאני נאיבי, אולי זה נכון. עדיין, אני רוצה להאמין שבעוד כמה שנים נראה בבית ג'אן אזור תעשייה ומפעלי הייטק, עם נשים שעובדות במפעלים בתוך היישוב. זה החזון שלי, והדרך שלי להגשים אותו היא באמצעות העקשנות שלי. אנחנו דורשים את המינימום".
