אני שייכת לדור שידע אובדן וכאב. דור מלחמת יום כיפור, שליווה הרבה חברים ובני משפחה לקבורה. דור שיודע מה זו ממשלה ששבויה בקונספציה, שמופתעת בצוהרי היום. דור שגילה לראשונה מהו מחדל ומהן השלכותיו ארוכות הטווח על החברה הישראלית.
אני שייכת לדור שקיבל לידיו בחזרה פדויי שבי פצועים והלומים שעברו עינויים קשים, וארונות עם לוחמים שנרצחו בשבי. זהו דור שקבר אנשים צעירים שכל חייהם, חלומותיהם ותקוותיהם, עוד היו לפניהם. אמהות שאיבדו יותר מבן אחד במהלך המלחמה. צעירים שהובאו לקבורה ימים רבים אחרי שנהרגו בקרב, ושמשפחותיהם קיבלו הודעה על מותם אחרי שכבר נקברו בקברים המוניים. אני שייכת לדור שחווה, אולי יותר מבכל מלחמה אחרת, פוסט-טראומה ארוכה וממושכת, בימים שעוד התביישו במילה הזאת. אבל מעולם, מעולם לא חוויתי עוצמת כאב וזעזוע כמו אתמול ברחובות ישראל, כשהמכוניות הלבנות, עם ארבעת הארונות, עשו את דרכן מעזה לאבו-כביר, כשלצידי הדרכים ליווה אותם עם שלם בשיברון לב. ברגשות אשם. בדמעות. בשתיקה.
מעולם לא חשתי טלטלה כזאת על מותם של אנשים שלא הכרתי אלא דרך סרטונים, או ששמעתי רק את קולם ואת צליל צחוקם. מעולם, מעולם לא חוויתי פרידה קשה וטראומטית כמו הפרידה אתמול מבני משפחת ביבס. אימא צעירה ושני בניה שנחטפו מביתם בניר עוז ומצאו את מותם בשבי חמאס. כפיר ביבס, שנחטף כשהיה בן תשעה חודשים ושגופו הפעוט ממלא אולי רבע מארון הקבורה. או אחיו הגדול, אריאל. בן ארבע. והאמא שירי, שסוככה עליהם בזמן החטיפה, מבועתת, לא יודעת שהרע מכל עוד לפניה. מה היא עברה? מה היא הרגישה? מה קרה לה ולבניה הקטנים בימים הקצרים שעוד חיו בשבי חמאס?
אריאל וכפיר הם לא הילדים היחידים שנרצחו באכזריות ע"י חמאס. לא את כולם אנחנו זוכרים ומזכירים. אולי בגלל שאנחנו זקוקים לסמל. לשם, ופנים, וצחוק מתגלגל. ואולי גם השיער הג'ינג'י הזה, הוא שמביא אותנו לתת למוות הזה נוכחות. אבל נדמה לי שאתמול, מי שעברו בשיירת החטופים החללים, הם כל הילדים שנרצחו באכזריות, שישה מהם בניר עוז, באותה שבת שלא תישכח לנצח. והיו שם, בארונות האלה, בדרך לאבו-כביר, כל האמהות הצעירות שלא הצליחו לגונן על ילדיהן ומתו חבוקות איתם. וכל הסבים, אלה שנתנו את חייהם להגנה על הארץ, הקימו יישובים לתפארת והספיקו לראות את מפעל חייהם עולה באש.
מדינת ישראל התאבלה אתמול לא רק על משפחת ביבס ועודד ליפשיץ. על פי נתוני הביטוח הלאומי בשנה האחרונה, עד אוקטובר 2024, נהרגו בפעולות איבה 54 ילדים מתחת לגיל 18, ו-12 משפחות שחוו יותר מאובדן אחד, לא כולל משפחות שלמות שנרצחו. על כולם התאבלנו אתמול, דרך פניהם הצוחקות של שני הג'ינג'ים שלנו, שהפכו סמל בעולם כולו.
אתמול פורסם שראש הממשלה שקל להגיע לטקס קבלת ארונותיהם של החללים החטופים וחזר בו. אחד מהשיקולים שבגינם הוא התחרט, כך פורסם, היה הטעות באופן הודעת שמותיהם של החללים ללא ידיעת משפחותיהם. מילא. בואו נגיד שבמקרים כאלה כל תירוץ טוב מבחינתו של נתניהו.
אפשר לראות בעיני רוחנו את נתניהו יושב עם יועציו, כדי לבדוק אם יש רווח יח"צני להופעה שלו במקום קבלת הארונות. זה לא שאנחנו לא מכירים את זה מאירועי עבר, כמו צילום שלו ושל שרה ליד מודעת אבל בעת ביקור תנחומים, הדהירה שלו לבית החולים ביום שבת כדי להצטלם עם נועה ארגמני ביום ששוחררה, או כל תמונה מהסוג ששרה משחררת – ליד תמונות החטופים או בני משפחותיהם. אבל בואו, מי בכלל רוצה שהוא יגיע? מי שלא הגיע לניר עוז במשך שנה וחצי – שלא יבוא לתפוס כותרת וצילום על ארונות תושביו. הוא לא עושה טובה בבואו. זה הם שעושים לו טובה אם הם מאפשרים לו לבוא.
אבל נתניהו שקל, כי הבין שיש פה פוטנציאל להציג את הצד האנושי שהוא רוצה שיחשבו שיש לו. מי יודע, אולי זה גם היה עובד. תמימים שכמותנו.
מי שכן היו אמורים להיות שם, לצידי הדרכים, מצדיעים, מנופפים בדגלים, הם ראשי האופוזיציה וגם חברי כנסת ושרים מהקואליציה. אבל אלה רגילים לעשות יחסי ציבור משכול. פה תמונה של מירי רגב משתטחת על קבר של חייל שנפל, אבל נמצאת בסופשבוע במרוקו ביום אבל לאומי כמו אתמול, או הודעות ההשתתפות בצער שכותבים עוזרי שרים בממשלה במקום לנסוע להלוויות או לשבעות.
יש מי שסבורים שגם ה"יציאה" של נתניהו בשמו הראשון "גורם בכיר" על ראשי השב"כ והמוסד, הטענה שלו שהם ניהלו מתן ומתן ושההחלפה שלהם בצוות אחר הביאה להישג של שחרור שישה בפעימה אחת – נועדה להסיט את תשומת הלב מהיום הטעון של החזרת החללים החטופים. כמו גם מפרשת קטארגייט שמסבכת אותו. אולי. האם יש משהו מניפולטיבי ונכלולי שאומרים על נתניהו שניתן לומר שהוא בלתי סביר?
יהודה פוליקר, דור שני לשואת יהודי סלוניקי, שנושא על בשרו את הצלקות של הוריו, הקדיש שלשום את השיר "כשתגדל" לילדי משפחת ביבס. זהו שיר שהלחין למילים של יעקב גלעד, גם הוא דור שני לשואה.
"תגדל, אל תתערבב בקהל
תשקיף מן הצד תתנדנד בערסל
אתה לא רצית להיות שם בכלל
אז מה, אותך אף אחד לא שאל
אתה נשארת גוזל שנפל".
דיברתי אתמול עם פוליקר. שאלתי, אילו מילים בשיר חרכו את ליבו בהקשר לאריאל וכפיר ביבס.
פוליקר חשב רגע.
"אתה נשארת גוזל שנפל", אמר.
מעולם לא חשתי טלטלה כזאת על מותם של אנשים שלא הכרתי אלא דרך סרטונים, או ששמעתי רק את קולם ואת צליל צחוקם. מעולם, מעולם לא חוויתי פרידה קשה וטראומטית כמו הפרידה אתמול מבני משפחת ביבס
