גם במשחק שבו הוא לא מגיח עם דרמה של הדקה ה-97, מרתק לעקוב אחרי ליאור רפאלוב. מטריף את החברים מהשנייה הראשונה ללחץ גבוה. רץ למגינים, רץ לשוער, כמו מסמן להסתער. דופק ספרינט מגרש שלם פלוס גליץ' כדי לחלץ מתפרצת. אפילו חוטא בדריכה של צהוב כמו אחרון הכסחנים.
האמת? זה לא ממש מסתדר בעין. אוטוטו בן 39, רפאלוב היה אמור לתת 20 דקות פה או שם. בשביל הנוסטלגיה, הכבוד, הכפיים. ובכל זאת, ככל שמתקדמת העונה, מתברר שהוא לא רק זקן השבט, שבא להרים למי שסביבו – הוא-הוא תוכנית המשחק. מספר 11, מכורח המציאות, נדרש להיות על הדשא מהדקה הראשונה, אפילו מול אחת כמו מכבי פ"ת, כשעל הספסל דין דוד וזרים ששולם עליהם כסף טוב.
זה לא רק הצמד נגד הפועל ירושלים בשבוע שעבר, או השוויון עם הבאזר נגד הפועל חיפה במשחק שלפניו, יש פה יותר. רפאלוב, הכדורגלן עם העוצמה הכי שקטה בדשא שלנו, הוא זה שבימים אלה מחזיק את חלומות האליפות של ברק בכר איכשהו מעל המים – יחד עם דיא סבע כמובן. זה שמחזיק את האמונה, התקווה, כשסביבו כולם עם ראש בדשא. הוא זה שבדקה ה-70, אחרי משחק מתסכל, יקבל כדור, ילהטט בקטנה – כמו משדר לחברים: תורידו לחץ, אנחנו שולטים – יוריד שמאלה לקני סייף, ומשם יגיע השוט המנצח של סבע.
התלות ברפאלוב מלמדת עד כמה חיפה של בכר נואשת השנה. והיא מלמדת עוד משהו: בדיעבד קל היום להסתכל אחורה, לחבר נקודות, להיזכר ברגעים, ולקבוע שפיספסנו אותו. פיספסנו שחקן ומנהיג בנבחרת ישראל. תחזרו רגע לשנת 2020. הגול המכריע בגמר הגביע הבלגי, במדי אנטוורפן נגד קלאב ברוז'. או גול הניצחון בליגה האירופית נגד טוטנהאם של מוריניו. באותה שנה הוא עשה נפלאות בבלגיה. הוכתר לשחקן השנה. רק שלנבחרת ישראל שלנו זוכה נעל הזהב של בלגיה לא הספיק. ולא רק אז. בשנים הטובות ביותר שלו הוא לא היה חלק מהנבחרת.
את מה שיש לו ברגליים כולנו מכירים. מה שפיספסנו לאורך השנים – אולי כי רוב הזמן שיחק מעבר לים – זה את תכונות האופי יוצאות הדופן. הווינריות. החיוביות. העקשנות. המנהיגות השקטה. פתאום נשמע הגיוני שאפילו בקמפיין האחרון, כשרן בן-שמעון ניסה לבנות משהו, הוא היה יכול לתרום. ובכלל, לכו תדעו, אולי הוא היה יכול להיות מחזיק החלומות של הנבחרת שלנו.
