ערן צור בחר לקרוא לאלבומו החדש "סימנים מקדימים", אבל במהלך ההאזנות לאסופת השירים שבו עולה דווקא מבט מסכם לאחור, מפוכח וכואב על הפינות האפלות של החיים, כמו בשיר הסוגר. תשעה משירי האלבום נכתבו במהלך חמש שנים שבהן התמודד צור עם לכתה של רעייתו. אובדן נוסף, המטופל כאן בדיעבד, הוא עם מוות של אישה אחרת, שהייתה שותפה מרכזית לדרכו המקצועית של צור – קורין אלאל.
אלאל משתתפת בקאבר היפה ל"שבתות וחגים" של יהודית רביץ ושרה קולות בשיר הנושא, ב"תגלי לי" וב"הפינות האפלות". זוהי סגירת המעגל העיקרית באלבום, אבל לא היחידה. בין משתתפי האלבום יש עוד דמויות שדרכן הצטלבו עם זו של צור, ובהן רונה קינן ב"עתידות" המצוין, שהלחין אורי פרוסט, מחברי כרמלה גרוס ואגנר, יחד עם חבר נוסף מאותה להקה – אבשלום כספי. השת"פ הזה יצר את אחד הרגעים הטובים באלבום.
ברשימת האורחים אפשר למצוא עוד קולגות של צור, כמו אבי בללי שהלחין את "פורנוגרפיה" האלקטרוני והאפל משהו, את עופר מאירי ב"תמיד" הפופי-מלודי ואת אבישי כהן עם החצוצרה הג'אזית שלו, שבשילוב התופים הרכים של ז'אן פול זימבריס מעניקים ל"מי האישה" מגע ענני. העדינות שם מושגת גם בזכות השירה של אמילי קרפל.
הרבה מהקרדיט על קשת הסגנונות העשירה הזו – שמתכנסת לכדי יצירה אחידה – מגיע ליוסי מזרחי, מפיק האלבום, שהיטיב לחבר אלקטרוניקה עם רוק בסיסי וחי. מספקים אותו כאן, בין היתר, המתופף שי ברוך והגיטריסט רם אוריון, המלווים את צור על הבמה כבר שנים. קרדיט גדול מגיע גם למתופף ענק נוסף – דני מקוב, שליש מההרכב טריפולי שבה היה צור חבר (עם שלומי ברכה).
בשיר הנושא צור שר, "מה זה שמוכרח לגמול כאב על תענוג/ איך בכלל חשבת שאפשר לחיות בזוג", ולמרות הלחן האופטימי, יש כאן הרבה כאב. הניגוד הזה מתיישב עם הרצון והצורך של צור לחבק את העבר ובו-זמנית למצוא דרך לקום מהקרשים ולהמשיך הלאה. לפחות בפן המוזיקלי, מדובר בהישג גדול
