בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת מצמררת לכך שאסור לדחות את השבתם של כל החטופים, כולל החטופים החללים. חמאס, באכזריותו, החזיר בארון את שירי ביבס שנחטפה בחיים ביחד עם כפיר ואריאל שכל העולם למד להכיר ‑ אך התברר כי מדובר בגופה של אישה עזתית. זאת לא הייתה שירי שלנו (שהוחזרה לבסוף, לאחר עוד יממה). מהלך זה צריך להיות קריאת השכמה לממשלת ישראל: גם לחטופים החללים אין זמן.
בני, סמל-ראשון איתי חן, נלחם בגבורה עם צוות הלוחמים במוצב נחל עוז, כשהגן בגופו על אזרחי עוטף עזה. אחרי קרב הרואי הוא נחטף לעזה ביחד עם שניים מחבריו לצוות, מתן אנגרסט ודניאל פרץ. במארס האחרון, ביום ה-158 למלחמה, קיבלנו את הבשורה המרה מצה"ל – שאיתי לא יחזור בין החיים. מאותו רגע, מדינת ישראל החליטה שהוא ושאר החטופים החללים נמצאים בתחתית רשימת החטופים שיוחזרו.
כבר אז התנגדנו לעסקה בשלבים, מחשש שלא יישארו לישראל נכסים למו"מ על מנת להחזיר את החטופים שבסוף התור. אי-אפשר להניח ש"יש זמן" להחזיר את החטופים החללים. כל יום שעובר מקטין את הסיכוי להשבתם, והופך אותה לכמעט בלתי אפשרית. כל רגע שבו אנו ממשיכים להמתין, המודיעין מתעמעם, העקבות נמחקות, והחשש הגדול ביותר יהפוך חלילה למציאות – שהמקרה של רון ארד יחזור על עצמו למספר גדל והולך של משפחות חטופים חללים.
יש להבין את המציאות הקשה שבה אנו נמצאים. ביום הטרגי של 7 באוקטובר, נניח שהיו ארבעה מחבלים שהחביאו את איתי. עם חודשי הלחימה, שלושה מהם נהרגו או ברחו, וכעת ייתכן שנותר רק מחבל אחד שיודע היכן איתי הונח בהמתנה לעסקה להשבתו ביחד עם שאר החטופים החיים והחללים. אם נחזור ללחימה ואותו מחבל ייהרג, מה יעלה בגורלו של איתי? האם גם איתי ויתר החטופים החללים ייעלמו לנצח כמו רון ארד, ומשפחתי תהיה חיה/לא חיה לתמיד?
תמונות ההרס בעזה כתוצאה משנה ורבע של לחימה אמיצה של צה"ל ולוחמיו, פיצוץ מסיבי של מנהרות חמאס והרג אלפי מחבלים, מובילים למסקנה אחת - החטופים החללים שלנו עלולים להיעלם לעד מתחת להריסות עזה מבלי שנוכל לדעת מי מהם שלנו ומי אויבינו שנקברו מתחת להריסות, או שהם עלולים חלילה להיות באחת המנהרות שצה"ל הפציץ, או שמחבלים שייהרגו בקרב ייקחו איתם אל הקבר את הסוד הגדול של מיקום יקירינו.
הזמן אינו פועל לטובתנו. ככל שהימים חולפים, הפוטנציאל למידע חדש על מקום הימצאם הולך ודועך. אנו דורשים מראש הממשלה ומממשלת ישראל להנחות את צוות המו"מ להגיע לעסקה כוללת – השבת כלל החטופים הנותרים, החיים והחללים גם יחד. זה אינו עניין של מותרות או "הישג" מדיני – זו חובה מוסרית, יהודית וערכית.
למשפחות החללים החטופים מגיע לסגור מעגל. אבוי למדינה שזה נהפך לזכות להביא את אזרחיה ולוחמיה לקבורה, לשבת שבעה ולומר קדיש. אבוי לצה"ל שלא יוכל להסתכל לאמהות בעיניים ביום גיוס ילדיהן ולהבטיח שיחזיר אותם אליהן.
האחריות על השבתם אינה רק רגשית – היא חובה לאומית מהמעלה הראשונה. ראש הממשלה וממשלת ישראל, שאחראים לאסון הגדול של 7 באוקטובר, מחויבים להשיב את כולם, לפני קריאות הנקמה שאנו שומעים בימים האחרונים. החטופים החללים אינם יכולים להמתין יותר.
הזמן אינו פועל לטובתנו. ככל שהימים חולפים, הפוטנציאל למידע חדש על מקום הימצאם של החללים החטופים הולך ודועך. למשפחות שלהם מגיע לסגור מעגל, זו חובה לאומית מהמעלה הראשונה
