ליחסים החדשים של ארה"ב עם אירופה יש פנים רבות. יש את ההתערבות הבוטה של סגן הנשיא ואנס ושל אילון מאסק בבחירות בגרמניה וההמלצה שלהם לגרמנים לבחור במפלגת הימין הקיצונית "אלטרנטיבה לגרמניה". יש את ההתייצבות הברורה לצד מפלגות ומנהיגים מהימין הלאומני שהם סרט אדום לליברליזם הדמוקרטי של אירופה המערבית ולערכיה. יש את מלחמת המכסים שטראמפ כבר הבעיר נגד האיחוד האירופי ואת האיומים של הממשל החדש כלפי בית הדין בהאג. אך אל אלו רק אנקדוטות.
הסיפור המרכזי הוא הקו שטראמפ לוקח במלחמה בין רוסיה לאוקראינה. הנרטיב שבו בוחר טראמפ – ההתייצבות שלו לצד פוטין וההאשמה כלפי זלנסקי כי הוא פתח במלחמה, מבהירה לאירופאים שארה"ב אולי לא נמצאת בצד השני של המתרס מהם, אבל היא בטח לא איתם באותה סירה. זהו אירוע גאופוליטי עם השלכות כלכליות וצבאיות מסוכנות לאירופה.
פסגת נאט"ו בסוף יוני תבהיר באופן ברור את מהות היחסים, אבל נכון לעכשיו, ובמיוחד אחרי המפגש של הנשיא מקרון בוושינגטון, ברור כי אמריקה של טראמפ לא מוכנה לספק מטרייה ביטחונית לאירופה, בלי שאירופה תשלם. טראמפ דורש מהאירופאים להעלות את סכומי הכסף שהם משקיעים בנאט"ו, אחרת שידאגו לעצמם לבד. אם טראמפ היה צריך להדגיש את הנקודה שלו, הוא עשה זאת כשהחליט לפתוח בשיחות לסיום הלחימה באוקראינה כשהוא מותיר את האיחוד האירופי מחוץ למשא ומתן.
הדוגמה הבולטת ביותר לאפקט הכלכלי של הצעדים החד-צדדיים של טראמפ היא דנמרק שנמצאת על קו העימות עם רוסיה. היא הזניחה את צבאה במשך עשורים, וכעת רבה על גרינלנד מול טראמפ שרוצה להשתלט על האי בשל מיקומו האסטרטגי והמינרלים הרבים בשטחו. בסוף השבוע הכריזה דנמרק כי תשקיע בכל אחת מהשנתיים הקרובות שבעה מיליארד דולר בהתחמשות וריענון הצבא שלה. "יש לי רק מסר אחד לשר הביטחון שלנו", אמרה ראשת הממשלה מטה פרידריקסן, "קנה, קנה, קנה".
