דונלד טראמפ תמיד תיעב את רוב המדינות שנחשבו בנות ברית של ארה"ב. הוא מציג את עצמו כבדלן אבל פעולותיו מזכירות יותר אימפריאליסט שפשוט מתגעגע לימים שבהם השליטה בעולם התחלקה בין ארה"ב לברית-המועצות, והיתר צריכות להיות מדינות חסות. מכאן גם באה פנטזיית הפיכת קנדה, שכנתה הקרובה ביותר של ארצות-הברית, למדינה ה-51 שלה.
טראמפ הבטיח בקמפיין להטיל מכסי ענק לא רק על סין אלא בעיקר על מדינות ידידותיות לארה"ב, שלדעתו עושקות אותה ומקבלות ממנה תמיכה צבאית וכלכלית בחינם. כבר בסוף השבוע הראשון של כהונתו הטיל מכסים מהירים על קולומביה כיוון שזו טענה שארה"ב משפילה מהגרים קולומביאנים שמגורשים ממנה במטוסים צבאיים חזרה לשטח קולומביה. המכסים בוטלו אחרי יום וטראמפ הכריז על ניצחון, למרות שקולומביה היא שקיבלה את מה שרצתה והטיסות המשפילות הופסקו. אחר כך הגיעו מכסים של 25 אחוז על מקסיקו וקנדה, בתירוץ לפיו שתי המדינות לא עוצרות את ההגירה הלא-חוקית לארה"ב, אך גם אלו הוקפאו אחרי כמה ימים כשראשי שתי המדינות הבטיחו לעשות צעדים שהן כבר עושות עוד מימי ממשל ביידן. אחת הדוגמאות המרכזיות לבריונות הטראמפיסטית על השכנה מדרום היא שינוי שמו של מפרץ מקסיקו באוקיינוס האטלנטי למפרץ אמריקה.
דווקא על סין טראמפ עדיין לא הפעיל את אגרוף הברזל המובטח, אולי משום ששותפו אילון מאסק והחברה שלו טסלה, זקוקים לסין. בין לבין, איים טראמפ להשתלט על גרינלנד ותעלת פנמה, הוציא את ארה"ב מרוב הארגונים הבינ”ל החשובים כמו ארגון הבריאות העולמי, עזב שוב את הסכם פריז למאבק בשינויי האקלים, וחתם על צו המורה להפסיק לאכוף את חוק ה"מאבק בשחיתות של גורמים זרים". לצד כל אלו יש לו גם הישג אחד שבאמת אף נשיא לפניו לא היה יכול להשיג: הוא גרם לקנדים לשרוק בוז להמנון האמריקאי.
