ואולי החיים תחת שלטון רודני הם לא דבר נורא כל כך, בוודאי אם אתה חי בעיר שמשית וצוהלת כמו ריו דה-ז'ניירו. זה כנראה מה שהרגישו לא מעט אנשים בברזיל של שנות ה-70: הולכים לים עם המשפחה, יוצאים למופע או להצגה יומית עם חברים, עושים הרבה סקס ולא מוותרים על הגלידרייה השכונתית. אבל מדי פעם המשטרה עוצרת אותך לחיפוש אלים, מדי פעם אנשים נעלמים, מדי פעם עולה הרעיון לעזוב.
"אני עדיין כאן", הסרט הברזילאי הנהדר שמועמד לאוסקר גם בקטגוריית הסרט הזר (לפי הימורים, יש סיכוי טוב שיזכה) וגם לפרס הסרט הטוב ביותר – ובכך היה לסרט הראשון מברזיל שמועמד בקטגורייה הראשית – מעביר את התחושה הזו היטב. הוא מבוסס על סיפור אמיתי וספציפי בהיסטוריה של ברזיל, ועם זאת, הוא אוניברסלי.
ב-1971 נעצר רובנס פאביה, חבר פרלמנט לשעבר מהשמאל, שעבד כאדריכל ונהנה מחיים טובים ובורגניים בריו. המשטרה החשאית מגיעה לביתו, מבטיחה שהוא נלקח רק לתשאול, אבל הוא לא חוזר. בשלב מסוים נעצרות גם אשתו (פרננדה טורס, שגם היא מועמדת לאוסקר) ובתו, אבל גם אחרי שחרורן השאלות נותרות פתוחות.
הסרט של הבמאי הברזילאי הוותיק וההומניסט וולטר סאלס הוא סרט אפי ואינטימי במקביל. הוא מספר סיפור פוליטי גדול, על דיקטטורה אכזרית שנשכחה מההיסטוריה כי הייתה קצת פחות נוראית מהאחרות, וגם סיפור על משפחה, התבגרות, זמן וזיכרון. לא בכדי, ככל שהסיפור מתפתח, הפוקוס עובר מהאם ומהילדים הגדולים לילדים הקטנים שבקושי זוכרים את האב ואת הימים הנוראיים של היעלמותו. במידה רבה, מחוץ להקשר הפוליטי, הסרט מספר איך כולנו "נעלמים" בסוף למשפחה שלנו, וכל מה שנותר אצל הקרובים לנו הוא זיכרון חולף ומתעתע.
בישראל, עם כל ההקשר הנוראי של המלחמה והחטופים מחד, לצד החששות לאופיה הדמוקרטי של המדינה מאידך, הסרט רלוונטי ומטלטל שבעתיים. המציאות לפעמים אכזרית, האהובים אינם חוזרים, אבל האזרחים עדיין יוצאים לרקוד ולאכול גלידה
