בימים אלה מציינים בישראל 40 שנה ל"מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה לארץ, כשאחריו הגיע גל גדול נוסף ב"מבצע שלמה". אלפי יהודים מצאו כאן את ביתם בזכות זאת, והספורט הישראלי יצא נשכר מהעלייה הזו, במיוחד בשני ענפים: כדורגל ואתלטיקה.
זה לא הלך בקלות, והספורטאים נאלצו להיאבק קשה עד שביססו את מעמדם. אבל אחרי שזה קרה, התחלנו ליהנות מהפירות: יש לנו כבר קפטן נבחרת ממוצא אתיופי, אלי דסה; יש מאמן בכיר ראשון, מסאי דגו שהצעיד בשנה שעברה את מכבי חיפה לסגנות האליפות והביא את קבוצתו להצלחות יחסיות באירופה, כשאחיו ברוך בלט כשחקן. גם גדי קינדה וסינטיהו סלליך יצאו לליגות זרות ועשו שם עבודה יפה.
באתלטיקה, הריצות הארוכות השתנו ללא הכר. כל בעלי השיאים בין הגברים, מ-5,000 מ' ועד ריצת מרתון, הם יוצאי אתיופיה. יש לנו אפילו סגן אלוף עולם, מארו טפרי שעלה על המדרגה מספר 2 בדוכן המנצחים בבודפשט 2023 – וזה עוד לפני שהזכרנו את התארים הקבוצתיים שהשיגה נבחרת המרתון, כולל זכייה במדליית הזהב באליפות אירופה במינכן 2022. יש לנו כבר שישה רצי מרתון עם שיאים אישיים ברמה גבוהה של פחות מ-2:08 שעות.
עכשיו צריך ללחוץ יותר על קידום ספורטאים יוצאי אתיופיה בענפים נוספים, שם הם לא הצליחו להטביע חותם עד כה. בשיחה עם גזצ'או יוסף, שיאן ישראל לשעבר בריצת 5,000 מ', ומי שהוביל רצים אחרים להישגים משמעותיים כמאמן, הוא טען כי הבעיה היא חוסר חשיפה של ענפים פחות פופולריים לצעירים יוצאי אתיופיה. מה שהוא מציע זה להביא את הספורט אליהם. יוסף מאמין שאם איגוד הג'ודו או איגוד הכדורסל יעשו את המאמץ, הם ירוויחו כישרונות גדולים.
