על מפגש הכבישים 34 ו-232, תחת שמי יגון נפולי גוונים, מבולבלים, בנוכחות עם שהתקבץ מארבע כנפות הצער, ראינו אותה כולנו.
בובת פיל ורודה, קצת אבודה, הסתובבה. אוזניים חצי ירוקות, עיניים גדולות מחפשות.
"ראיתם אותו אולי?" מילמלה. כשהתקרבה הבחנו בדמעה. "קטן כזה, חייכן, שיער כתום", תיארה, "לא נותן לישון. הבטיח שישמור עליי בלילה פירפיר הפצפון".
ואחריו, בחיי אלוהים, תשאלו את כל מי שבצומת היה, צלל לפתע באטמן עם גלימה שחורה. גיבור-על ההגדרה. ראינו שמשהו קרה.
"כבר 509 יום אני מחפש", נאנח, "הוא צייר וכתב לי, אריאלי שמו. תיכננו לעוף יחד, להציל אנשים, לאחרונה יש פה לא מעט שזקוקים".
מה אומרים, כששני אחים, אדומי שיער, בן תשעה חודשים ובן ארבע, אתם יודעים. איך מסבירים?
וככה, בשעת בוקר, עמדנו בצומת שער הנגב, כל עם ישראל. ושתקנו. ובדיוק כשפיל ורוד עם דמעה ובאטמן עם גלימה אל המשך חיפושיהם פנו, שיירה עברה, מזל שלא ראו.
***
עוד לפני שבע בבוקר חלוצי מסדר הכבוד של עם ישראל כבר תפסו את מקומם במחלף ראשונים, המוביל לכביש 431. שותקים. מחכים. נאנחים.
יום מועך לב בפתח.
משפחת ביבס העדיפה הלוויה פרטית. האבל אישי. אתמול גילו שהאישי הזה של כולנו.
הנסיעה הזדחלה דרומה, בלי אף צפצוף, כמו חזרה אחורה בזמן אל ימים של אחדות והכלה. כמו חצתה אל לב חברה.
על הגשרים, בצמתים, בשוליים – העם. מכל המגזרים והצבעים, מכל סוגי הכאבים. זקנים על הליכונים, אמהות עם עגלות, חיילים, ערבים, עולים, דתיים, כולם.
כבר בירידה לכביש ארבע, אחרי יבנה, בנקודה שלא תמצאו לה שם בווייז, אנשים הרימו הנדברקס.
אחד מהם, אביעד, 40 מתל-אביב, אב לשניים, דגל ביד, כובע מיינקרפט על הראש, חיוך קטן, הסתכל סביבו. נזכר. יש פה תחושת אחדות שדומה לימים שאחרי 7 באוקטובר, ציין. האחדות צפויה להחזיק את הצהריים. הרי אנחנו מתמחים בלחבק עם הגב לקיר ובזמן קצוב.
"חשבתי ש-7 באוקטובר יהיה התיקון שלנו", אביעד אמר, "התאכזבתי. התאכזבתי מה-120 נבחרים שלנו. שנה וארבעה חודשים, לא היה רגע אחד שהם התעלו. איזה נתק ממי שפה".
הוא חובש במילואים. לחם בעזה. "אם נשארנו טובים במשהו", הקול שלו גבר על האוטוסטרדה, "זה בלהראות שאכפת לנו. לפחות זה. ועדיין, זה כל כך מעט כשהולכים לקבור אמא ושני ילדים".
ממשיכים. אלפים, אלפים, דגלים, דגלים, שותקים. עד הלום, צומת סילבר. מבקיעים, יד מרדכי.
ביד מרדכי, בצד ההמון, עמד גיא יעקובי, בן 49, עם שלט שבו תמונת כפיר ואריאל ועוד שלט, "הלב בוכה" - וניסה לגשש אחרי מילים לכאב. זה לא היה פשוט.
"כואב מאוד, מאוד, מאוד, מאוד", אמר. ואז אמר: "ילדים, ילדים, ילדים, ילדים".
זו הייתה שיחה עם מישהו, בן 49, אב לשניים, מנהל בקרת איכות, שעמד ונשך שפתיים, ועשה כיווץ כזה של כאב בעיניים. "ציפיתי שכל העולם יעצור, שמנהיגי העולם יעצרו. נחזיר את הילדים, אחר כך נמשיך בלחימה, בסדר?" אמר.
ואז גילה שבימים האחרונים יצא לרחוב לעשות גרפיטי. "ביבס לא נשכח ולא נסלח". "ככה הוצאתי את התסכול שלי", תיאר.
***
בין שדרות ליישובי אשכול, בצומת שהופקע לטובת דנ”א של עם, עומדת אחת וקוראת תהילים.
סביבה, בצומת שער הנגב, המונים. בלונים כתומים, פריחת סביונים ושלטי סליחה – על קרטון חום, על בריסטול צהוב, על שחור, כל הסוגים.
קוראים לה מוריה שריקי, 42, אם לחמישה בנים מקיבוץ שומריה. וכשהיא מסיימת את ה"תיקון הכללי". היא מגלה על מי התפללה. "אני לא מבינה בנשמות, אבל בטוחה שהם במקום טוב בגן עדן. התהילים שומרים".
ביד יש לה חבילת טישו. אני רואה שהשתמשת בה, אני מציין. "משמחת תורה ההיא", היא מדייקת.
ואז מפרטת למה. "עצב על יהודים שנפגעים, או שלא מרגישים בטוחים בארצם, פחד על עצמי, צער על הפילוג. אני מרגישה שהילדים של כל עם ישראל שלי".
יש פה, בצומת, קבוצה של דרוזים, "חורפיש בוכה", כתוב על השלט שלהם; ויש חובשי כיפות, שלפני שילכו יתכנסו לשני מעגלי שירה, של נשים וגברים; ויש משלחת של 38 יהודים מארה"ב, שהגיעו משדה התעופה כי רק נחתו; ויש נוער מ"עתידנא", תנועה ערבית-ישראלית למען חברה משותפת. "סולדריות", מסביר המנהל החינוכי של התנועה, תום חריב, מביר אל-מכסור, יישוב בדואי, למה נסע כמעט 200 ק"מ לכאן. "מה שקרה אמור לגעת בכל אדם. רף אנושי. זה חוצה מגזרים, חוצה הכל"; ויש את גיא אסייג, בן 19, שצייר את כפיר על בד. רק שבן התשעה חודשים נראה יותר גדול בציור. "הזמן עובר והוא יישאר בלב שלנו", הוא מסביר את המשמעות.
והנה, שיירת רכבי הלוויה העצובה בדיוק עוברת. אין כביש, יש רק עם. עוטפים, מקיפים, דוממים. ובכל זאת בליל רחשים. מלמעלה מסוקים, מישהי ששרה לבדה "התקווה", אחרת שצועקת "סליחה", משיכות אף, אנחה.
ואז – אבא אחד, ירדן, שמבעד לזגוגית רכב, מסמן לב. איכשהו מחזיר כוחות לעם אוהב.
***
כיכר החטופים.
דומעים. מתחבקים. מצמידים פנים. מרכינים ראשים. אוחזים צבעוניים אדומים. פונים למסכים.
אל דברי ההספד שוברי הלב.
אל ירדן ביבס שייזכר תכף בהחלטה האחרונה עם שירי בממ"ד. כששאל אותה – נלחמים או נכנעים; ואז יבקש סליחה מבני משפחתו שלא הגן עליהם כמו שצריך. הוא שמצא עצמו לבדו בוקר אחד, בלי מדינה וצבא, ויצא להגן לבדו, יבקש סליחה.
הוא סליחה.
קודם, בשער הנגב, היו שניים שהחזיקו בשלט ועליו המילה "סליחה". אורי יקוטיאל ורותם צור, בני 17 מקיבוץ דורות. מה לשני תלמידי י"א ולהתנצלות?
"אנחנו כל שבת מפגינים פה, כנראה שלא עשינו מספיק", אורי אמר.
"אני יודע, זה קטן", הוסיף רותם, "אבל שירדן יידע שיש לו אותנו, יש לו את עם ישראל. זה המעט".
זה היה יום כזה שעשינו בו את המעט. יום של דמעה בשרוול. יום של בצד הדרך לבבות שבורים. פריחת שלטים וסביונים. פיל ורוד ובאטמן בעיניים אדומות מסתובבים בין אנשים. מחפשים.
