מאות אלפי אזרחים יצאו למאבק על חוסנה של מדינת ישראל עם דגל, בלון כתום ובובה של באטמן. הם יצאו לרחוב, לכיכר, לגשר, לכביש הראשי, לשבילי העפר, ועמדו דוממים בשמש כי לא היו יכולים לעשות שום דבר אחר. ברגע השביר הזה הושטו אין-ספור ידיים וניסו להחזיק משהו גדול מהם. המסלול של מסע ההלוויה היה רק המלצה: גם ברמת הגולן, בירושלים או בערבה עמדו אלפים. נדמה שהם לא מלווים רק את משפחת ביבס, אלא את כולנו אל תוך ההכרה הבלתי נסבלת: זה קרה. זה קרה באמת. זה עדיין קורה.
מדינה עומדת דום על אם הדרך. בצומת יבנה לפעמים מישהו צעק "סליחה", לפעמים שרו בשקט התקווה או מילמלו שיר למעלות. כל הזמן ברקע מישהי בוכה. סבתא עם פרח כתום, נערה שמחבקת נער, אמא שמנסה להרגיע תינוק. "זה כמו יום זיכרון שלא נגמר", אומרת נערה לחברתה. "אבל מתי תגיע העצמאות?" ענתה לה החברה. בין שיחים, אבנים וקוצים, בירידה תלולה, מאות אנשים ניסו להגיע מגשר מחלף יבנה אל כביש 4 שנמתח תחתיו. זו דרך שניכר שרגליים לא כבשו קודם. הירידה מסוכנת, אבל האנשים לא מוותרים. קשיש עם מקל מצליח לעבור את מעקה הבטיחות בשולי הגשר, יורד לאיטו במדרון, אבל יש רגע שבו ברור שלא יוכל להמשיך. הוא מביט מטה, אל היורדים, ואז שוב מעלה, אל הגשר. השלטים צועקים "משפחת ביבס, אנחנו איתכם" ו"עד החטוף האחרון". הוא דומע. איש צעיר מושיט יד ומציע שיעזור לו לעלות בחזרה למעלה. המבוגר מסכים. לא אומר אף מילה. מושיט יד ומטפס.
2 צפייה בגלריה
(תלמידי בית הספר גינסבורג ביבנה ליד כביש 4. "אזרחים שהופקרו צריכים לדעת שהם לא לבד", אומר נדב (מימין))
בתוך זמן ההמתנה היה אפשר לראות אין-ספור רגעים אנושיים, קטנים-גדולים. חן, שוטר, נמצא שם בשביל לשמור על הסדר. אבל גם מעניק בלון כתום לנהג משאית שעומד בפקק בדממה. קבוצת תלמידים מבית ספר גינסבורג בעיר מחזיקה צבר בלונים ענק לצד נרות נשמה. "זו פעם ראשונה שאני מגיע למשהו כזה", אומר עידו נחמן, בן 15. "באנו לכבד. זה היה הרעיון של המורה שלנו. אם המדינה לא עשתה, אנחנו נעשה. אין מקום אחר".
נדב בן הרוש, חברו, כבר היה כמה פעמים בשיירות דגלים. "זה לא דומה לכלום. אי-אפשר ללמוד או לעבוד בבוקר כזה. אזרחים שהופקרו צריכים לדעת שהם לא לבד. אני יודע שהם לא רואים כל אדם ואדם שמגיע, אבל זה הכוח של ההמון. אני רוצה להיות חלק מזה". התלמידים מפרגנים למורה אפרת על היוזמה, על הבלונים והפרחים והנרות, ואולי גם על הבוקר החופשי מלימודים. "זה השיעור הכי חשוב שהם ילמדו", היא אומרת, "הם עוד שלוש שנים הולכים להצביע, להתגייס לצה"ל, והם חייבים להיות יותר מעורבים".
כששאלתי אותה על משרד החינוך והגישה המסויגת שלו למחוות למען החטופים, מיהרה להחליף נושא: "את לא רוצה לשמוע מה דעתי", הדגישה, ואז הוסיפה: "אבל אם משהו נכון – אני לא אבקש רשות מאף אחד. אני עובדת עם המנהלת שלי ואם יש משהו משמעותי לעשות עם הילדים שלנו, נעשה אותו".
יעל אפלמן, גם היא בת 15, הגיעה עם אבא שלה. "בהתחלה לא רציתי לבוא כי פחדתי שיהפכו את זה לאטרקציה ובעיניי זה לא נכון", היא אומרת בזהירות. "אבל בסוף לא יכולתי להישאר בבית. זה לא הפעלה לציבור, אלא רגע להיות איתם ובשבילם. לבוא, להרכין ראש ולבקש סליחה".
סליחה
חמאס הוא שרצח. חמאס הוא שחטף. על מה אתם מבקשים סליחה – העמדה הזו נשמעת בעקביות. ואולי זה בדיוק ההבדל בין אויב לאוהב. חמאס בסך הכל מימש את מה שהבטיח מיום היווסדו. הייתה זו המדינה שהבטיחה לשמור, להגן, להציל. והמדינה היא סך כל אנשיה. זעקת הסליחה הציבורית מכירה בהפקרה. מכירה בעוול. היא מוכנה לשאת את עולו, גם אם הסבתא והנער העומדים בצומת אינם צה"ל או הממשלה. בקשת הסליחה נותנת מקום לצער האינסופי, לא מוכנה לקבל את העוול כגזירת גורל.
גליה הגיעה אל המחלף יחד עם בנה, גיא, בן 11. "הוא ביקש להגיע. לצערי, היום הילדים יודעים הכל". "באתי לזכור את התינוקות. הם ילדים, כמוני", אומר גיא בשקט. יושב על פחית ענקית בצד הדרך. "אני מקווה שזה מנחם את ירדן".
"איבדנו כל כך הרבה מאז 7 באוקטובר", מוסיפה גליה, "אבל משפחת ביבס הם סמל הכאב. אני שואלת את עצמי אם המנהיגים שלנו מתייסרים כמונו". לצידנו עומדת אווה בכר, עם בגדי ריצה כתומים. "הם ממש לא מתייסרים. ממש לא. בארגנטינה עשו לזכרם של הביבסים יותר. במדינה שמוכנה להכיל את מה שקרה פה היו קובעים יום אבל לאומי. אבל בישראל אין מי שייקח אחריות. הם לא רוצים שנתחיל לקלוט מה קרה פה".
לצידה של אווה עומדת קבוצת נשים בנות יותר מ-70. איך הן ירדו את כל הדרך לכביש? מישהי צעירה אמרה להן כל הכבוד. אחת מהן ענתה בלחש: אין כבוד. היום אנחנו משמר האי-כבוד. "אנשים רבים מבקשים מכם סליחה, מירדן, מאיתנו", ספדה עפרי ביבס לשירי, אריאל וכפיר. "אך האשמה לא עליהם. סליחה משמעותה קבלת אחריות ומחויבות לנהוג אחרת, ללמוד מטעויות. אין משמעות לסליחה לפני שהמחדלים ייחקרו, וכל בעלי התפקידים יישאו באחריות. האסון שלנו כעם ושלנו כמשפחה לא היה צריך לקרות, ואסור, אסור שיקרה שוב".
אחריות
ירדן הספיד את משפחתו הקטנה במשפטים קצרים ומהירים. הוא פנה לשירי שוב ושוב, מנסה במילותיו להפוך אותה לממש. "את זוכרת את ההחלטה האחרונה שלנו?", שאל, "בממ"ד שאלתי אותך אם נלחמים או נכנעים. אמרת לי נלחמים, אז נלחמתי. שירי, אני מצטער שלא הצלחתי להגן עליכם. אם רק הייתי יודע מה יקרה, לא הייתי יורה". אבא ואמא ירדן ושירי עמדו בהבטחה לילדיהם, שיעשו כל שיידרש בשביל להגן עליהם. אבל כף רגלו של חייל לא דרכה בניר עוז עד שהמחבלים סיימו לרצוח, לחטוף ולשרוף. הם עמדו שם על נפשם לבדם. ירדן לקח אחריות על סיטואציה בלתי אפשרית ובלתי אנושית רגע אחרי ששב מתופת אכזרית כי הוא לא יכול אחרת. הוא עשה את זה מתוך אהבה, מתוך מחויבות. ומכך קל להסיק מהי מערכת היחסים בין ממשלה לאזרחיה כשאין אחריות. כשאין סליחה. כשאין מחויבות.
בפינה עומד גבר שותק, חסון. מחבק ילדה קטנה. "הדבר הכי טבעי והכי מתבקש זה להיות פה", הוא אומר. שאלתי את ענהאל בת ה-7 למה היא כאן. היא לא ידעה. "ואולי טוב שכך", הוא אומר בשקט. אחרי כמה דקות שיחה מתברר שהוא איש קבע בעברו. ימי מילואים רבים מאחוריו. "זאת האחריות שלנו. להחזיר את כולם הביתה ולנצח. זו האחריות שלנו גם להיות פה. במלחמה עשיתי דבר מאוד חשוב כמילואימניק, אבל בכל מיני אופנים זה מרחיק מהאסון. העשייה הבלתי פוסקת לא מאפשרת להבין את גודל התהום. היינו חייבים להיות ממוקדים בעשייה".
אשתו, תהל, מוסיפה: "היום הזה מחזיר אותנו ל-7 באוקטובר ואני מקווה שזו קריאת השכמה שנתאפס על החיים שלנו. לצערנו היו במלחמה עוד משפחות שנרצחו בשלמותן, אבל לא הצלחנו לעכל את זה בתוך קצב האירועים. משפחת ביבס הייתה בשבי, כל אמא ראתה איך שירי עטפה את הילדים והתפללה בשבילם. הם העניקו לנו תקווה. למדנו לאהוב אותם. זה התנפץ לנו בידיים".
אהבה
איך נראית אהבה? כמו אדם מבוגר מחופש לבאטמן, עומד עצוב עם בלון כתום. יש באטמן בשער הנגב ובאטמן בעד-הלום וכמה באטמנים שהופיעו בצו 8 בתל-אביב. באטמן הוא גיבור-על אנושי מאוד. אין לו כוחות-על. יש לו תושייה, גאונות, יכולת המצאה ובלשות, ובעיקר – כוח רצון. ישראל אוהבת לחשוב על עצמה ככזו. אבל בסוף, אולי, זו רק תחפושת. הבאטמנים, כמו גם מחלקי הזרים, מניפי הבובות, מדליקי הנרות, או אפילו השוטרת-ליצנית אז-אולי ממשטרת ישר-אל-הלב שנמצאת בהפגנות ובעצרות בעקביות ומחלקת לבבות, מנסים לספר סיפור. סיפור של אהבה. סיפור של מערכות יחסים. סיפור אלטרנטיבי לייאוש. הם מנסים להזכיר לישראל מה היא רוצה להיות, מה היא יכולה.
"אני מרגישה שאני אוהבת אותם ממש-ממש", בכתה רחל סעיד. היא ישבה על כיסא קטן שהביאה מהבית וקראה תהילים. "אני אוהבת את ג'וני ותמרי קדם סימן טוב ואת הילדים שלהם. אני אוהבת את משפחת קוץ. אני אוהבת את משפחת שרעבי. למדתי לאהוב. אנחנו לומדים רק באסונות". היא התחילה לדבר על אחדות והמחשבות נדדו. כל מי שפגשתי הזכיר שוב ושוב את המילה אחדות. הרוב הדגישו שזו לא יכולה להיות קלישאה. שזו מילה שחוקה מאוד. אבל שזה אמיתי. שהצעקה, הדרישה, העקשות על "יחד" היא לא מלאכותית.
ואני חשבתי על אהבה. על אהבה פרטית-פרטית, אינטימית כל כך, שנחשפת לעיני כל. מישמיש, צ'וקי ופופיק הם כבר לא כינויי חיבה אישיים. ברגע הם הופקעו והפכו לאומיים. אבל גם על הכוח של רעות, של קשר עמוק בין זרים. רעות עצומה שראינו כדוגמתה בשבי, בשדה הקרב, בזירה האזרחית עת אנשים טובים שלחו את עצמם לבשל, להלביש, להקשיב או פשוט להתחפש לבאטמן. כל אלו לא סמלים ריקים של אחדות. זו אהבה. זו דרך לומר: אתם חשובים לי כל כך. המקום הזה חשוב לי כל כך.
מהרכב השחור שלח ירדן להמון לב קטן עם אצבעותיו. מאחורי הרכבים והאמבולנסים דהרו יותר מ-100 אופנוענים. אלו אזרחים שלא מכירים אחד את השני. הם התגייסו ברגע ללוות בכבוד אחרון את המשפחה. אחד מהם, יובל גרינברג, עצר לידנו לרגע. סופי, אישה מבוגרת שעמדה לצידי, הציעה לו את הדגל שלה. הוא התרגש מאוד. הוא יכול היה להיות הבן שלה. היא קשרה את הדגל סביבו, והעיניים שלו חייכו מתוך הקסדה. "מאיפה אתה?" שאלתי. הוא כבר מיהר, אבל בכל זאת ענה: "מאשדוד. אבל התחלתי את המסע בתל-אביב. ואני אגיע לאן שצריך אותי בשביל לפלס את הדרך".
לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב. זה המוטו של קיבוץ ניר עוז. מאיר יערי אמר זאת לפרטיזנים הציונים שהגיעו ארצה אחרי שאיבדו את כל עולמם בשואה. ביום רביעי נמתחה רשת שקופה מכל קצות הארץ. אלו אזרחים שאמרו הנני. הם הגיעו עם דגל, עם אחריות, עם סליחה, עם אהבה. הם באו לומר שאין מקום אחר ואין עם אחר. הם באו לספר סיפור חדש-ישן של מפלסי דרך. אבל אולי זה לא מספיק. בכיכר החטופים עמד יאיר הורן שיצא מהשבי רק לפני שבועיים ודיבר בקול חנוק על אחיו איתן, שעוד סובל במנהרות. על אריאליטו, החבר הקטן-גדול שלו שהובא למנוחת עולמים, על כל שאר השבויים שמחכים לנו והזמן שלהם אוזל. הוא התחנן לעזרה. חברה אמרה לי שהיא מפחדת ממפגן הסולידריות הלאומי. שאם חמאס יראו כמה זה מטלטל אותנו, זה ייתן להם מוטיבציה נוספת. אבל כבר ראינו שזה הנשק הסודי של ישראל. זה כוח-העל. השאלה היא האם נסתפק בעמידה בצד הדרך בראש מורכן, או שנצליח לעמוד במלוא כוחנו עם יאיר ועם כל שאר המשפחות עד שישובו כולם.
