לא צריך להכיר את צחי עידן ז"ל באופן אישי כדי לדעת שהוא היה שמח שנציין כאן - שהפועל ת"א ראשונה, היא בחצי גמר גביע המדינה (ומכבי ת"א, סתם דוגמה אקראית, לא), בדרך לדאבל (ברור, גם מהליגה השנייה אפשר). אה, ושהמשפחה שלו מקפידה להסתובב עם סיכת חטופים אדומה.
"להיות עם חופשי בארצנו", שרו בשקט האדומים שהתקבצו בבוקר שישי בבלומפילד, משם החל מסעו האחרון, לאחר שגופתו הוחזרה מעזה. "צחי עידן אדום בנשמה", נכתב על שלט אחד. "ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו", נכתב באחר, "סליחה" - בנוסף.
התקווה, כבר נאמר, היא האחרונה למות. ועדיין, לא מובן מאליו להיאחז בשירת התקווה הלאומית שלנו בימים כאלה. כשצחי עידן ומשפחתו עברו גיהינום בנחל עוז בבוקר ההוא, כשבתו נרצחה מול עיניו והוא נלקח לעזה, המדינה לא הייתה שם; והיא לא הפציעה בקצה המנהרה בימים הבלתי נגמרים, שבהם חיכה לה לשווא בעומק האדמה.
513 הימים האחרונים שינו פה הכל. הפשיטו אותנו מאמונות, מערכים, מקונספציות, מביטחון באדמה שתחת הרגליים, מאמון בהנהגה ובמדינה שהכרנו. חתיכה אחרי חתיכה מהזהות שלנו כמו נלקחו מאיתנו. ובכל זאת, יש דברים שלא ילכו לעולם לשום מקום. צבע הצעיף, השירה הדביקה עם שאר הקרחניסטים ליציע, האהבה חסרת הרציונליות לקבוצה. זו שרק ברדק ואולקוסים ייצא ממנה. זו שנשארה נאמנה ברגעים הקשוחים ביותר, בדיוק כמו שאנחנו היינו נאמנים אליה חיים שלמים.
למועדוני הספורט שלנו יש משימה. בעת הזו, חוץ מלנחם, לעטוף, להנציח - הם נדרשים גם למלא ואקום. של תחושת שייכות. של זהות שנחבלה. של הגדרה. לא פעם הם הדגל האחרון שנשאר לנו. הם המדינה האבודה שלנו.
אנחנו חוזים בזה באין-ספור טקסים ומחוות שוברות לב באצטדיונים מאז 7 באוקטובר. באין-ספור שלטים מרגשים. כל שער שמובקע נושא זיכרון. הקבוצות שלנו – כשמשחקים לא מתפוצצים או כשנמצאים להם מספיק מאבטחים - הם הקרקע הבטוחה בימים אלה. הם האנחנו שלא אבד.
ובדומה לדת שמלווה ברגעים הכי משמעותיים, גם הקבוצה שלנו מפציעה כנקודת אחיזה. כמו להזכיר לנו מי אנחנו, או מי היינו. כשיאיר הורן חזר מעזה, הוא ביקש לעבור עם המסוק מעל אצטדיון הפועל באר-שבע. כשצחי עידן הובא בשישי אל דרכו האחרונה, בלומפילד היה התחנה הראשונה. סיכת חטופים אדומה. לא צריך להכיר את צחי עידן ז"ל באופן אישי כדי לדעת שלצד הכאב והתקווה האבודה שהיא מסמנת, הוא היה מתנחם בצבע.
סיכת חטופים אדומה ושלטים מרגשים ביציעים: הלווייתו של צחי עידן שהחלה בבלומפילד הזכירה לנו עד כמה גם הקבוצה שאנחנו אוהדים יכולה להיות נקודת אחיזה ושייכות