הזכות הטבעית של נשים להשתלב בצמרת של מערכות המדינה, לרבות גופי הביטחון, ולתפוס עמדות כוח, נהדפת מול תקרות זכוכית או קירות בטון, שעם השנים הופכים שקופים וקשים לזיהוי.
בעוד שבעבר הודיעו לנו מראש להיכן אין כניסה לנשים, רבים יטענו היום, שכל התפקידים פתוחים בפנינו אם רק נרצה בכך, ולכן ההעפלה לצמרת תלויה למעשה רק בנו. הנה אני, ראש אגף המבצעים במשטרה, מספר שלוש בהיררכיה הארגונית, רציתי ולכן הצלחתי לגלוש מעדנות לתוך היכלי התהילה.
אלא שהמציאות, כרגיל, מורכבת הרבה יותר, ואין ביוצאת מן הכלל, להעיד על הכלל. ככל שנחפש, נמצא שבכל הארגונים הביטחוניים בארץ, מספר הנשים הולך ופוחת במעלה הדרך. ההנחה שגיוס נשים לתפקידים קרביים יעמיד אותן בשורה אחת עם הגברים, לא עומדת במבחן התוצאה. זאת למרות שבניגוד למה שחיוני בשדה הקרב, שם, למעלה, לא נדרש כוח פיזי, כזה שמאפיין בהכללה גברים. עובדה, אין שום מבנה חברתי שבראשו עומד האדם השרירי ביותר דווקא, אפילו לא ארגון פשע.
כדי להגדיל את הפוטנציאל שלנו לקרוא את המפה נכוחה ולהשביח את ההגנה על הארץ, עלינו לארגן את כל הנחות הבסיס מחדש. כאן למשל, אין די בפתיחת כלל התפקידים לנשים. חשוב להשתחרר מהאמונות הקמאיות על היררכיה בין המינים, חשוב להבין שהדרת נשים פוגעת בנו, בביטחון של כולנו. בשעה שאנחנו חייבים לחיות על חרבנו, אין שום הגיון בוויתור על חמישים אחוז מהיכולות שלנו.
יש קשר הדוק בין היעדרן של נשים מעמדות מפתח, ובין שאלות מעיקות כמו למה באמת לא הקשיבו לתצפיתניות, לנגדת, לקצינת המודיעין, או למה זה ברור שמחזירים חטופות לפני שמחזירים חטופים. הקשר הזה הוא לב ליבו של הדיון.
שילוב של נשים ומיעוטים אחרים בעמדות בכירות הוא הכרחי לא רק בשל ההוגנות שבדבר, אלא כצורך קיומי. זה קריטי לפתוח את נקודת ההשקפה של מקבלי ההחלטות ולצמצם את אזורי העיוורון שלהם. היום יותר מאי פעם, אנחנו חייבים לבחון ולנתח את האתגר של מרכיבי הביטחון בזווית פתוחה, כזו שכוללת שפות שונות, תפיסות עולם מרובות ורחבות. כזו שמאתגרת את התבנית המקובעת, האחידה, ומציבה אלטרנטיבות נוספות.
סיגל בר צבי, לשעבר ראש אגף המבצעים במשטרת ישראל
