הרצון // נועה שורק } פרדס } 87 עמ'
כשקוראים את 'הרצון', ספר הביכורים המרשים של נועה שורק, קשה להתעלם מכישרונה המשוררי המובהק, מהווירטואוזיות הלשונית המסחררת שלה, אבל קשה לא פחות להתעלם מהאנרגיה הנפשית ההפוכה-לכאורה שמתגלה בשיריה, אנרגיה של חוסר אונים, מבוכה, מצוקה קיצונית, היסוס עמוק, אמביוולנטיות. זוהי אולי תמציתם האסתטית של שיריה: קונפליקט פעיל, חשוף מאוד, בין חולשה לכוח, בין היאחזות בקיים ובמוכר לבין צורך עז למרוד בו או לפחות להתריס כנגדו. הפער הזה, בין עוצמה משוררית לייאוש רגשי, מגדיר את איכותם המיוחדת של השירים: הוא מעניק להם מצד אחד יופי, כנות ומורכבות, ומהצד האחר מאיר אותם באור דו-ערכי; יש משהו בלתי פתור, מושך אך גם מטריד במקצת, במה שהמשוררת עצמה מכנה "המרחק בין המתכת והעור", כלומר בפער בין השכלול הלשוני המלוטש של שיריה לבין תוכנם החשוף, הפעור, הקורס פנימה.
הספר נפתח בשיר שמגדיר את הקונפליקט שניצב בליבו באמצעות משל, משל הציפור שאוהבת את הכלוב שהיא לכודה בו. הציפור כמהה למתוח את כנפיה ולעוף, אבל מגלה עד כמה חיבוקו של הכלוב יקר לה, ועד כמה השחרור ממנו מפחיד אותה. יש לומר שהשיר לא פותר את הקונפליקט: הוא מנסח אותו בכישרון רב, אך צולל אל תוך התסכול ותחושת האובדן שהדילמה בין חופש לאהבה מעמידה בפני המשוררת. יש משהו חצוי, דיכוטומי, בינארי, בברירה שניצבת בפניה, או להשתחרר ולאבד אחיזה במציאות, או לוותר על עצמיותה ולזכות בחסדי הכלוב. דומה שלא מתגלה — לא לעת עתה, לפחות — אפשרות שלישית, דיאלקטית, או מרחב רב-ממדי, א-בינארי, שעשויים לחלץ אותה מהמצר.
הספר מציע כמה וכמה נמשלים מרתקים למשל הזה. הנמשל הקונקרטי ביותר מתגלה בשירים שעוסקים במערכת היחסים בין המשוררת לבן זוגה. שוב ושוב חושפת המשוררת בישירות שוברת לב את תחושת המחנק והתסכול שלה בתוך הזוגיות, את בהלתה מפני אהבתו העוטפת של בן הזוג, את כמיהתה לחופש ולהיעדר גבולות; ומצד שני — כראוי לשירה שקונפליקט לא פתור הוא צורת היסוד שלה — את העובדה שרק בו, בבן הזוג, היא מצליחה למצוא מחסה מפני הכאוס הפנימי שלה. דומה אפוא שבן הזוג הוא הכלוב שהיא אוהבת, זה שבסורגיו היא נאחזת כדי לא לקרוס אל סבך התשוקות והפחדים שמאיימים לקרוע אותה מבפנים.
אבל יש נמשל נוסף, לא פחות משמעותי, לדימוי הכלוב, שנוגע למגדר (ובעקיפין למין, למסורת, לדת, לאמונה). הוא מתגלה בארבעת השירים המפתיעים והמקוריים ביותר בספר: השירים 'שער' ו'תרומה צנועה לתיאוריה של הצבע', שמעניקים ביטוי רב-עוצמה לאימת המשוררת מפני הגוף הנשי כפי שהוא מעוצב על ידי המבט הגברי; והשירים 'פרקי אבות' ו'זין על הומרוס' שחושפים את רצונה העמוק של המשוררת לחצות את הגבול שמפריד בין בת לאב, ובמילים אחרות: לחדול להיות בת ולהפוך לאב. אלה שירים סוחפים ומסתוריים שהקונפליקט שמגדיר אותם מוכר לנו משיר הכלוב — מצד אחד כמיהה גדולה לשבור את חוקי המשחק, ומצד שני פחד ותסכול שמתגלים כאשר מתברר שהחוקים האלה חקוקים במשוררת עצמה והיא מתקשה לוותר על הנחמה הגלומה בהם. המוצא היחיד, כך נדמה, הוא לכתוב שירים שמנסים לכלוא יחד, בטקסט אחד, כמיהה וייאוש, פחד ותסכול, כניעה והתרסה, בלי להכריע ביניהם.
ויש ביטוי מרתק נוסף, צורני מאוד, לקונפליקט שמתגלם בשירתה של שורק. אחד מהישגיה הגדולים הוא כתיבה בנוסח פואטי אולטרה-גברי, הנוסח המהפנט, הסוחף והאלים, שעוצב בשירתם של אלתרמן, רטוש ואבידן. שורק מצליחה לעשות דבר שמעטים מאוד, אם בכלל, הצליחו לעשות לפניה: לכתוב מחוות משכנעות ומקוריות להפליא לנוסח הזה, אך לעשות זאת מנקודת מבט נשית מודעת לעצמה, כלומר פמיניסטית. יש משהו מפתיע בפמיניזם שמדבר בשפה אולטרה-גברית, ועם זאת, קשה שלא לחוש שמדובר בכלוב נוסף שציפור הנפש של המשוררת כמהה להיחלץ ממנו, וליתר דיוק: כמהה להפוך לקן, לבית שאפשר לצאת ממנו ולחזור אליו. •
אמונה
בְּאִזְמֵל קֵהֶה וּמְרֻשָּׁל אַתְּ פּוֹצַעַת שׁוּב אֶת דַּפַּיִךְ, מְשַׂרְטֶטֶת
חֲתָכִים דַּקִּים עַל פְּנֵי שׁוּרוֹת שְׁחֹרוֹת.
כְּמוֹ אָז, כְּשֶׁעוֹד הֶאֱמִינוּ, אַתְּ
מַקִּיזָה אֶת דָּמֵךְ, מַאֲמִינָה
שֶׁנֶּגֶר הַדְּיוֹ יָקִיא אֶת הַשֵּׁד
אַתְּ כּוֹלֵאת אֶת עַצְמֵךְ
בְּחַדְרֵי הַבִּידוּד לֹא לְהַדְבִּיק לֹא לִדְבֹּק
לֹא לִקְלֹט
רוּחוֹת רָעוֹת. מְחַכָּה
שֶׁיִּפְעַל בָּךְ
