בפעם הראשונה שלנו בבית, שלמעשה לא הייתה הפעם הראשונה שלנו שם, אלא הפעם הראשונה כמשפחה, נתקלנו בבעיה לא פשוטה – כיצד נתגורר עשר נפשות בבית קטן ומרוהט רק בקושי, למשך חודש?
כאשר רכשנו את הבית היה בו מעט, ומהר מאוד הבנו שיהיה עלינו להתחיל למלא אותו. התחלנו מהדברים הפחות חשובים, והמיטות והספות הגיעו למעשה אחרונות. בסלון היו לא יותר ממזרן ואח. מכיוון שלא הייתה לנו אז מכונת כביסה, נאלצנו לכבס במכבסה שהייתה במרחק חצי שעה נסיעה מהבית. גם מדיח לא היה אז רחצנו את הכל בידיים.
סופרים כוכבים
למעשה, אורח החיים שלנו היה לא שונה בהרבה מאלו שחיו על האדמה הזו כמה עשרות שנים לפנינו. אבל זה היה מקסים. התנאים הלא-שגרתיים אילצו אותנו לבלות אחד עם השני ללא הפסקה.
ללא טלוויזיה, הנכדות עברו לשחק בחוץ בכדור, וכשהיה קר, הן נכנסו פנימה כדי לשחק שבץ נא על המזרן הבודד בסלון. היעדר המדיח הפך את שטיפת הכלים לפעילות משפחתית, כי הרי לשטוף כלים של עשר נפשות אינה מטלה לאדם אחד. היינו שמים מוזיקה, שוטפים יחד את הכלים, שרים בקולי קולות וצוחקים.
הנכדות, שנאלצו לישון על המזרן בסלון, הפכו כל ערב למסיבת פיג'מות מהנה ולעיתים הן יצאו יחד כדי להתבונן בכוכבים מהמרפסת כשהגדולה מצביעה למעלה ומכריזה: "רואים את זו? השלושה למעלה… זו חגורת אוריון. ואם תעלו קצת למעלה זה חץ הצפון!".
שלוש מפות על השולחן
בוקר אחד השכנים שלנו שגרים מעבר לכביש, זוג מבוגר שאנו מיודדים איתם עוד מביקורנו הראשון, פונים אלינו ומבקשים לבוא לראות את ביתנו ולאכול יחד צהריים, תוך שהם מבטיחים שיביאו מגוון ירקות מגינתם וגם מספר סטייקים טובים. אנחנו כמובן נענים להצעתם בשמחה, אבל כאשר אנו פונים לארגן את הבית לקראת ביקורם הכתה בנו העובדה שאין בעצם מה לארגן, אין מה להגיש ואין אפילו איפה לארח. מיד מזמנים את הבנות ופונים לתכנן תוכנית. הצעירה מציעה רעיון: "מכיוון שאין דרך לגרום לסלון או לשאר הבית להיראות מאוד מזמין, נשקיע את כל מאמצינו בארגון השולחן כך שהוא ימשוך את כל תשומת הלב!". וכך עשינו.
הנכדות יצאו החוצה לאסוף פרחים בכל הצבעים, החתנים פרסו לא מפה אחת, אלא שלוש, הבנות הוציאו את הכלים הכי יפים (אותם לפחות היה לנו), ואנחנו קיפלנו מפיות בד לכיסים קטנים עבור הסכו"ם. כשזוג השכנים הגיעו עם סלסילה גדולה של ירקות ובשר, לסתותיהם צנחו ממראה השולחן היפהפה שערכנו יחד. וליד השולחן עמדנו כולנו, גאים ובראש מורם, כאילו נערכנו לביקורה של המלכה אליזבת לא פחות. סביר מאוד שהדבר לא מנע מהם מלהבחין שהסלון ריק לחלוטין מרהיטים, שקרש האסלה גדול פי שלושה מגודל האסלה ושהעץ מתקלף בכל פינה. אבל מה שבטוח, זו הייתה ארוחה בלתי נשכחת לכולנו.
המסורת ממשיכה
כיום כבר יש ספות ומיטות, העץ כבר לא מתקלף וקרש האסלה עדיין לא בגודל המתאים, ובאמת שניסינו למצוא אחד אחר. אבל אחת לכמה זמן אנחנו שוב פורסים שלוש מפות, קוטפים פרחים בכל הצבעים, מוציאים מהמחבוא את הכלים היפים ביותר ומקפלים יחד מפיות בעדינות אחת-אחת. ואז יושבים יחד לארוחה משותפת בנוף הכי יפה עם האוויר הכי צח, ליד האנשים הכי טובים והאוכל הכי טעים. האילוץ המשעשע הזה לפני שבע שנים הפך להיות מסורת שכולנו אוהבים ולתירוץ נהדר לשבת יחד וליהנות מאוכל טוב.
