כבר שנה וחמישה חודשים עומלת ממשלת ישראל על בניית חומה מבוצרת. חומה ארוכה, עמידה, גבוהה ועמוקה. חומה שנועדה לשמור על הביטחון. ביטחון הממשלה ושרידותה. חומת מגן מפני אזרחי מדינת ישראל. מפני כאבם, מפני זעקתם, מפני מבטם. שליחי הציבור עטפו עצמם באין ספור אמצעי הגנה מפני הקורבנות של 7 באוקטובר. יהיו אלו משפחות החטופים, משפחות שכולות או מפונים. בוועדות הכנסת בוזו משפחות פעם אחר פעם בקור רוח. אתמול לא הורשו להיכנס אל המליאה משפחות הקורבנות בזמן שראש הממשלה מסביר מדוע לא קמה ועדת חקירה ממלכתית. שילחו בהם את משמר הכנסת, והותירו את היציע ריק. יציע ריק כמו ההנהגה – ריקה. כזו שלא מסוגלת להיישיר מבט, לספוג ביקורת, לשאת עלבון. מנהיגות שמשוכנעת שהיא-היא הקורבן האמיתי, ולכן מה לה ולאנשים הללו, שאיבדו את כל עולמם? רק לאחר מאבק נורא, לאחר שאביו של ירדן בוסקילה שנרצח בנובה התעלף מצער ותסכול והתקשורת רעשה – הבין יו”ר הכנסת שהצעד שלו בוטה להחריד וחלק מהמשפחות נכנסו למליאה.
זה לא עניין של נהלים וסדר, גם לא עניין של טעות אומללה. זוהי מדיניות שמבקשת לעקר את האחריות של הממשלה באמצעות עקירת האמפתיה. עקירת המבט האנושי, הטבעי, שרואה אדם במצוקתו ומצליח לשאת יחד איתו את כאבו ותסכולו. במציאות נורמלית אמפתיה היא כלי הכרחי לטיפול בכל שבר חברתי, בכל טראומה, בכל מחדל. היא קו ראשון, מענה הכרחי, בלי קשר בהכרח להחלטות שיתקבלו בהמשך. עקירת האמפתיה, אטימת האוזניים מפני הזעקה, עצימת העיניים אל מול המבט – הן מנגנון הגנה מפני המציאות.
ירדן ביבס איבד את כל עולמו. קיבוצו נחרב, הוא ומשפחתו נפלו בשבי. אשתו וילדיו הקטנים נרצחו והוא עצמו שב אך לאחרונה ממנהרות חמאס לאחר עינויי נפש וגוף. ירדן ראה את עם ישראל במלוא כוחו. כוחו של העם הזה הוא באמפתיה שלו. בהתייצבות בצד הדרך, בחיבוק, בהכרה באסון. כל מה שירדן לא זכה לו מהממשלה. “תודיע עוד היום על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחזק את ביטחון ישראל. כל כך הרבה אזרחים מבקשים סליחה, כל כך מעט פוליטיקאים מבקשים סליחה”, כתב ביבס במכתב. “אני פונה אליך ראש הממשלה: טרם הגעתי לניר עוז, אני מבקש ממך, בוא איתי יחד - אם לא נסתכל לאמת בעיניים לא נוכל להשתקם”. ירדן, אוד מוצל מאש, נותן לראש הממשלה חבל לרדת מהעץ ומציע לו ביקור אישי. הוא לא הראשון. שגיא דקל חן, ששב מהשבי, הציע לראש הממשלה בשיחה אישית שיגיע לביקור חשאי בניר עוז. בלי מצלמות, בלי פוליטיקה. פשוט להסכים ולראות. הוא לא נענה.
ישפוט הציבור מי המנהיגים בסיטואציה הזו. ירדן ושגיא, ניצולי טבח ושבי שמגיעים אל ראש ממשלתם בלי אגו, בכבוד, או ראש ממשלה שבחסותו משפחות הקורבנות מגורשות, מוכות, מבוזות ומודרות.
ממשלת ישראל איננה הקורבן. ראש הממשלה איננו הקורבן. ועד שהם לא יפנימו זאת – לעולם לעולם לא יוכלו לתת סעד, מנוח או מענה לאלפי-אלפי הקורבנות של האסון הגדול בתולדותינו. הצעקה איננה שלב מיותר, לא נעים, מציק. היא שלב הכרחי. מי שאוטם את אוזניו ועוצם את עיניו – לעולם לא יוכל להוביל לשיקום. הוא רק יעמיק את האסון, את הטראומה ואת הזעם.
