הפועל שוב ניצחה והמבט כבר לא מסתכל בעצבות על רצפת בטון האצטדיון. חזרת אליי, הפועל, יפה ואדומה. ואני מביט בך באהבה, עם עיניים מתרגשות. יותר מדי שנים אכלת לי את הלב והנשמה בהבטחות שווא. מה לא עשית? התפרקת, עברת ידיים כמו סחורה פגומה בשוק, ניהלת רומנים עם אמריקאים פנטזיונרים (מינצברג) שהורידו אותך עד לתחתית. וכשהבושה הפכה גדולה, הכרת מיליונר עם כסף ובן חמוד ממשפחה טובה (ספרא), שניקה אותך מהלכלוך, סידר את הקמט בחולצה האדומה והחזיר לך את הטעם לחיים.
ומה עכשיו? הסתיו חלף וטוריאל הביא עימו את האביב. תסתכלי סביב, הכל עכשיו פורח. רוטמן, פיבן ובנימין מדגדגים את ליגת העל, וזה עושה נעים בגב וטיפה של אושר נוצצת בצד העין. ואני? אני תמיד הייתי כאן, מעולם לא הסתכלתי על אחרת. ספרתי את הדקות עד שתחזרי. חזרת אליי, אהובתי. ואני אלייך.
אם פעם אמרו שכדי לזכות באליפות היית צריך לנצח בבאר-שבע, היום כדי לעלות ליגה באר-שבע פשוט עברה לת"א. גול אחרי גול, ניצחון אחרי ניצחון, ניצב לו אליניב ברדה בראש טבלת הליגה הלאומית. הו אליניב, נסיך דרומי עם תספורת של דורה, חד וקטלני, הפך את הפועל המנומנמת של מסאי דגו לקבוצה מנצחת. ואיתו הגיע גם רותם חטואל, שהדליק את היציע המודלק ממילא. כדי להשלים את העלייה מהדרום ניצב מאחורי הקלעים בוולפסון גם גיא פרימור, שהגיע כמנכ"ל חזק שהחזיר את השפיות למועדון עם רכש מדויק וניהול שקט. וביחד עם עומר בוקסנבוים מודל 2025 הקבוצה כבר לא זקוקה לתירוצים, היא פשוט משחקת כדורגל.
ביום שני האחרון פילחה את הסלון בביתי צעקה לא מוכרת מכיוון הבן הקטן שלי. "יששששששש", בשעה שטוריאל הבקיע את השלישי לרשת הרצליה. זה היה הצליל המתוק ביותר ששמעתי בתקופה האחרונה. צליל של ילד קטן שגאה בקבוצה שלו. כמה זה היה חסר בנשמה. ולמה זה היה בסלון ולא באצטדיון? כי אין כרטיסים למופע שנקרא הפועל ת"א, פשוט כך.
נולד פה דור חדש של אוהדים שהבילוי המועדף עליו הוא צהרי שישי בבלומפילד, שלראשונה הופך להצגה הכי אדומה בעיר. מעולם בליגה השנייה לא היה קהל כל כך גדול ונאמן, ואם יש דבר טוב בכל הנפילה האיומה לליגה הלאומית, זה הקהל שחוזר להאמין בקבוצה שלו בכמויות לא נורמליות. וואלה, כיף לנצח, כיף להיות ראשון, שווה לחשוב על האופציה הזאת.
אז תנו לי עוד מהדבר הזה שנקרא הפועל ת"א, כי אהבה היא התרופה היחידה בתוך העולם העצוב שלנו.
