בניגוד למבקרי אוכל שיודעים מראש איפה ומתי הם הולכים לאכול, אצלי הכל פתוח. אני יוצא לדרכים בלי לדעת לאן אסע, ולא אוכל דבר עד הצהריים, אפילו לא כריך קטן מהבית. אני שומר לעצמי את האופציות פתוחות ונותן לרעב לדגדג. זה חלק מההנאה שלי.
השבוע הגעתי עד קריית-שמונה. חניתי ברחוב דוד סלינג'ר, ליד טנדר שחור שלידו צעד בחור עם בגט ביד. עצם העובדה שהוא צעד מכיוון הסוּפֶּר ולא מכיוון הפלאפליות שהיו ממול, עוררה בי סקרנות. החלטתי שאני חייב להבין מה קורה פה. התקרבתי לטנדר, בירכתי את הבחור בבוקר טוב ושאלתי, "מה אתה אוכל? מאיפה זה? כמה זה עולה?"
"זה בגט עם קציצות דגים", אמר, "וזה מהסוּפֶּר. רד במדרגות, תגיע לקופות, משם תיקח ימינה עד סוף החנות, ואז שמאלה. תמצא שם את אמא יפה. 30 שקל. הבנת?"
הבנתי. מילאתי את ההוראות ונכנסתי למטבח של אמא יפה. היא הייתה באמצע הכנת הזמנות, אבל כשהגעתי, שלפה בגט ארוך וטרי שמוכן במקום והחלה למלא אותו. הקציצות – יותר מדי קציצות, ואני לא מתלונן – היו דחוסות, מתובלות היטב, עם רוטב קצת חריף.
"מה יש בפנים?" שאלתי. "חצי טונה, חצי נסיכת הנילוס", ענתה. אישית, הייתי מעדיף יותר נסיכת נילוס, אבל גם ככה הקציצות היו מעולות. בזווית העין זיהיתי קערה גדולה עם חצילים קלויים, עדיין חמימים. ברור שהוספתי אותם. אחר כך הוספתי גם סלט פלפלים צבעוני כבוש.
חזרתי למונית, חתכתי את הבגט לשניים ורק אז טעמתי את היצירה. הרגשתי שאני עומד לשְׂבּוע מיד. הריח המעלף של הקציצות מילא את האף. זכות גדולה נפלה בחלקי: לטעום אוכל אמיתי, בתוך בגט ענק, עם תוספות מעולות, במחיר מצחיק – רק 30 שקל. תודה, אמא יפה. אין ספק, אני עוד אחזור
