קשב.
מה לא עשו בכנסת שלשום כדי לשכנע את נתניהו.
השתמשו בטיעונים מעולמות ההיגיון, מעולמות הרגש. ועדת חקירה ממלכתית הרי ממילא תקום, הסבירו. ציטטו אמירות של נתניהו עצמו מהעבר. הציגו עדויות נוראיות מהתופת. סמסים של פרידה מהבוקר ההוא. זה הכרחי לשיקום, לביטחון, לנפגעים, אפילו לתקומה הסבירו. רצון רוב העם, הוסיפו. אין דרך אחרת לתקן, הבהירו. דיברו בנועם, בכבוד או צרחו והעליבו. תמונות קורבנות הוצגו מהיציע. היה מי שאיים שהמשפחות ירדפו אותו בחלומות.
שוב ושוב הדוברים ביקשו מראש הממשלה קשב. שיסתכל בעיניים. מחו כשיצא לרגע מהמליאה. או כשסילמן לחשה באוזנו והסיחה את דעתו. לא ברור מדוע דרשו קשב. רוב הזמן ניכר היה שהוא מרוכז. עזר? לא ממש.
מנהיגות.
יש אצלנו כאלה שעושים הפרדה בין מנהיגות פוליטית לבין יושר, אנושיות, חמלה. זה הרי היה אחד הטיעונים שעלו בבחירות בעד נתניהו. אמרו: אנחנו צריכים מישהו שיהיה רע, שקרן; שייצג את האינטרסים שלנו בקשיחות מול האויב. אותו הסבר שעזר לטראמפ להיבחר על חשבון הביידנים הפריכים. זה נחמד לאחוז בעמדה כזו עד שאתה מגלה שלא רק שהתכונות הללו לא שומרות עליך מהנורא ברגע האמת - הן מופנות נגדך.
בדיון במליאה, בכל אופן, הסתכלתי על ראש הממשלה שלנו. דמות טרגית כזאת, מיוסרת. מרצין מול העדויות, עיניים קצת עצובות. ואז קם ומתנהג כאילו מדברים על אחר. כמו מנסה לברוח מהעובדה שזה הוא.
עצוב. כי זו תקופה שבה עם ישראל זקוק לא רק למעשים נכונים אלא גם לשאר רוח. למישהו שיאסוף תחת ידיו עם שהתפזר. שייתן דוגמה אישית. למי נישא עיניים בעת הזו?
השראה.
הדינמיקה הייתה שקודם פגשנו את משפחות החטופים, את אלו שנלחמו ונלחמות ברחובות. כשיקיריהן חזרו ממנהרות חמאס, וזכינו להכיר גם אותם, את עוצמות הנפש, הבנו בדיוק מאיפה זה בא.
להתפעל מכך שרומי גונן טיפלה בשבי בפציעה של אמילי דמארי? הרי פגשנו את אמא שלה ואחותה קודם. ידענו מאיזה חומר קורצה. ולירי אלבג? כבר הכרנו את האב שהפך עולמות למען בתו, אז להתפלא שהפכה עולמות בשבי עבור חטופים אחרים?
ומתן צנגאוקר? למישהו יש ספק איזה מין אדם נפגוש? מספיק להעיף מבט באמא שלו. ואלי שרעבי? יאללה, אלי שרעבי. וירדן ביבס? האיש ששם את היגון והכעסים בצד, והציע לנתניהו לבוא לניר עוז בשביל האחדות.
אל האנשים האלה אנחנו נושאים עיניים. אל שגיא דקל חן ששר "קרן שמש". הם מקור כוח. הבעיה היחידה שהם לא מקבלים החלטות.
מוחתמים.
"הבוחרים הישראלים הם כמו עדר כבשים. והם מוחתמים. בהרגלים, במטענים, בכאבים ישנים. צריך רק לומר את המילים הנכונות כדי שינועו לאן שנרצה ביום הבחירות", הוא אמר בטון נחרץ, בעיניים נחושות, כשישבנו לשיחה.
הוא זה קמפיינר, בעל ניסיון ארוך שנים במערכות בחירות. דעה מוצקה על המתרחש, על העתיד להתרחש.
"מערכת הבחירות הבאה לא תשנה פה כלום", הוסיף, "ובכל מקרה, הדמוקרטיה הליברלית מתה. היום כולנו עובדים אצל אחד, באמריקה. מורידים ראש. מה יגיד, זה מה יהיה".
לא הסכמתי, ולא רק עם ההגדרה עדר כבשים. כולנו מוחתמים מעצם היותנו. אבל 7 באוקטובר ומה שבא אחר כך החתים בכאבים חדשים. היעדר המנהיגות מחתימה. אדם שמקשיח ליבו מול משפחות שכולות שמבקשות תשובות, מול עם מתחנן, מחתים.