חודש לפני 7 באוקטובר נסעתי באוטו עם רוני. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "רוני, את יודעת, את כל כך חכמה ואינטליגנטית, הצלחת להבין איך העולם הזה עובד, תובנות שאני הגעתי אליהן בגיל 40". אני כל כך שמחה שהספקתי להגיד לה את זה.
הייתי גאה באישה שהיא הפכה להיות. תמיד אמרו עליה שהיא המיני-מי שלי - גם במראה, גם באנרגיות, גם בהחלטיות. אבל זה לא מדויק. רוני הפכה להיות הגרסה היותר טובה שלי. עם הביטחון העצמי, התובנות וחוכמת החיים. מה שלקח לי שנים של תהליכים, היא כבר הבינה בגיל 18.
רוני שלי וכל שאר התצפיתניות היו נשים צעירות, חכמות, חדות ודעתניות, אף אחת מהן לא היססה להביע את דעתה, הבעיה הייתה בהקשבה. קולה של בתי הפך לקול המלחמה. אין אדם במדינה שהמשפט "תחנות דייגו קבלו, ארבעה אנשים רצים לי לגדר, אשרו קבלה", אינו מוכר לו. אבל ההקלטה הזו, שמכריזה על מלחמה, מסמלת עוד משהו. את מהות השוויון.
לפעמים היא הייתה מספרת לי: "היום היה לי פרש טורקי" (חדירת מחבל לבסיס), "הפרות סדר", ואת מבינה שהיא נמצאת בסיטואציה לא קלה. הן היו מצילות חיי לוחמים, כי הן ראו דברים שלוחמים לא ראו. המצוינות הזו של הבנות, זה ערך שרוני ספגה בבית מגיל קטן. "כל מה שגבר יכול לעשות, את יכולה לעשות, ואפילו יותר טוב", "אין דבר שתרצי לעשות ולא תוכלי, רק תאמיני בעצמך". ככה היא גדלה וכך התחנכה.
עכשיו המשימה שלי היא לתקן ולפעול בשמה של רוני, לגרום לכולם להקשיב. היום כל אזרח במדינת ישראל יודע מהו תפקיד התצפיתנית ואיזו חשיבות יש להן בהגנה על גבולות המדינה. בעיניי התצפיתניות הן סמל לגבורה, מופת ועוצמה נשית. מספיק לי שילדה אחת במדינת ישראל תגיד "רוני נותנת לי כוח", אני לא צריכה יותר. בחודשים האחרונים אחוזי הגיוס לתצפיתניות עומד על 130 אחוז. הבאנו את התצפיתניות לקדמת הבמה, וזו המורשת שלה. אני מאוד מתגעגעת אליה. הבית שלנו מלא ברוני, וכשאני נכנסת והיא מחייכת אליי מהתמונות, אני שומעת: "לא עזבתי אותך, אמא. אני איתך'".
שרון אשל, אמה של סמל רוני אשל ז"ל
