במהלך המלחמה הגיעו חיילים מהבסיסים הסמוכים, והמפקדים התחילו להתקשר אליי ולשאול אם אפשר לעזור להם עם אוכל. ראינו בזה שליחות של ממש, אנחנו עם אחד, אלה הילדים שלנו ולא עשינו שום טובה, זו החובה שלנו, זה המעט שאנחנו יכולים להחזיר להם על מה שהם עשו למען המדינה. היו סיירת חרוב, היו חיילי מילואים רבים שהגיעו אלינו והכנתי להם אוכל. פעם הגיעו אלינו הביתה כי המקום שלנו היה סגור. קיבלנו אותם אלינו, פתחתי להם שולחן גדול והם נהנו מאוד.
אנחנו עם אחד, אני אמא של אלוף משנה בהנדסה קרבית, יש לי גם בן שוטר. אנחנו רוצים להגן על המדינה, יש ערך לחיי אדם, לאדם האחר, אנחנו עם אחד תחת שלטון אחד. הכפר שלנו, דליית אל-כרמל, איבד את אל"ם אחסאן דקסה, שכן שלנו וחבר, מפקד חטיבה 401 שנפל בג'באליה והותיר חלל גדול בכפר. אני לא האישה היחידה שנרתמה לעזור במהלך המלחמה, נשים רבות בדלייה התאחדו סביב המלחמה. הופתעתי מרוב הרצון לתמוך, לעזור, תמיד ראיתי משאיות יוצאות לכיוון הגבול לעזור ולסייע. אני ונשים רבות הגענו לחלק דברים כמו קצף גילוח, בגדים, שמפו לחיילים, עשינו כביסות וניסינו לסייע ככל האפשר.
המסעדה שלנו כשרה למהדרין שעובדת 20 שנה, עם משגיח ותעודת כשרות, כך שכל חיילי צה"ל יכולים ליהנות מהמטעמים, כולל דתיים ושומרי כשרות. חיילים רבים הגיעו מכל הארץ. במלחמה המסעדה הייתה סגורה חצי שנה, שלושה חודשים בהתחלה ושלושה בהמשך, אבל כשהיו צריכים לבשל לחיילים היה פתוח. אוכל דרוזי מגישים בצורה של מזנון, כל אחד בוחר מה שהוא רוצה.
נורה חוסייסי, "המטבח של נורה", דליית אל־כרמל
