"זו המלחמה של הנשים", אמר הקצין המלווה של משפחתנו, שמעון פילו, לבתי עמית בבית החולים, יום לאחר שיצאה מהגיהינום והשתחררה משבי חמאס. כמה שהוא צדק.
כל אישה שצפתה בסרטוני הזוועה של 7 באוקטובר ונחשפה לעדויות המצמררות, יכולה הייתה להרגיש את הכאב של הקורבנות כאילו הפגיעות בוצעו בגופה שלה.
באותו יום ארור התגלו העוצמה ותחושת הסולידריות הנשית הישראלית במלוא תפארתן, כשנלחמנו כולנו, כל אחת בדרך שלה, מתוך תחושת אחריות הדדית עמוקה, על הבית המשותף שלנו.
הנשים שלנו לא רק לחמו בגבורה מול המחבלים, הן גם הצליחו לשמור האחת על השנייה בשבי ולצאת חזקות למרות הגיהינום שעברו.
ב-7 באוקטובר חשבתי שאיבדתי את עמית. הילדה הקטנה שלי נעלמה לי פתאום. לעולם לא אשכח את התחושה הנוראית של חוסר האונים והאימה.
במשך שעות ארוכות התכתבנו עם עמית, תוך שהיא מתארת את קולות הירי וצעקות השמחה של המחבלים. באותו זמן הייתי בביתי בשדרות, שמתחתיו התנהלו קרבות עזים בין לוחמי יס"ם למחבלים. אני חושבת שגם אני לא ממש הפנמתי מה באמת מתחולל. כל הזמן הזה פשוט דאגתי לעמית, ועמית, היא דאגה לי. רק חיכינו שזה כבר ייגמר. שמישהו יבוא.
בשעה 10:07, בזמן שעמית התחבאה בארון הבגדים בממ"ד שלה, היא כתבה לנו בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שהטלפון שלה עומד להיכבות, ומאותו רגע היא פשוט נעלמה לנו. ברגע הזה, המאבק שלנו החל. עזבתי את שדרות, נסעתי לתל-אביב ובעזרת אחיותיה של עמית, ליאת ושירה, חברים ומשפחה, מצאתי את הכוחות להילחם. כשהגעתי לראשונה לקפלן מצאתי שם אנשים אבודים וכואבים, שכמוני רק התחילו להבין את האסון הגדול שפקד את כולנו. כמה אהבה ותמיכה קיבלתי שם. בכיתי בזרועות אנשים זרים שהפכו מאותו רגע למשפחה.
רק כשקיבלנו את ההודעה שעמית חטופה, חזרה לנו התקווה. הכרנו את התבונה, האנושיות והכוחות של עמית, והאמנו שכל אלה יסייעו לה לשמור על כוחה ולחזור אלינו. היינו כותבים לה הודעות ומדברים אליה בלי הפסקה. האמנו שהמילים והתפילות שלנו יגיעו אליה ויחזקו אותה.
עמית חזרה אלינו בהפסקת האש הראשונה, ביום ה-55 לתחילת המלחמה. הרגשתי כאילו ילדתי את בתי בשנית. יום למחרת חזרתה האש התחדשה, עסקת שחרור החטופים הופסקה, והבנו שלא ישוחררו עוד חטופים. תחושת האושר התערבבה עם צער גדול. היה לנו ברור שלא נפסיק להילחם עד שכל המשפחות יוכלו לחבק שוב את יקיריהן.
ההחלטה של עמית לספר לעולם על התקיפה המינית ועל האלימות שחוותה מידי המחבלים לא הפתיעה אותנו. עמית ואחיותיה חונכו על ערכים של סולידריות, אחדות, צדק ואהבת האחר. הקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית מתבססת על אותם ערכים. אנחנו חייבים ללמוד מהטעויות שהביאו עלינו את האסון הנורא של 7 באוקטובר.
החזרת כל החטופים והקמת ועדת חקירה ממלכתית הן הצעד הראשון המתבקש להתחלת השיקום של כולנו.
מירה מרדכי, אמה של עמית סוסנה
