כשהתחלתי את דרכי כתזונאית קלינית, חשבתי שלהתמודד עם מצבים רפואיים קשים יכין אותי לכל אתגר מקצועי. אבל שום דבר לא באמת הכין אותי למפגש עם שורדי השבי. כל יום כאן, במחלקות שיבא, הוא מפגש עם עוצמות של חיים, סיפורים שמטלטלים את הנפש, ורגעים שמזכירים לי למה בחרתי במקצוע הזה.
אני זוכרת את היום שבו פניתי לדנה ויינר, מנהלת המחלקה לתזונה, בבקשה להיות חלק מהצוות התזונתי שמטפל בשבים. זו הייתה תקופה של חוסר ודאות, אבל בתוך כל הכאוס, דווקא העבודה עם השבים נתנה לי משמעות. הם לימדו אותי שתזונה היא לא רק אוכל – היא תקווה, היא שיקום, היא חזרה לחיים.
מבחינה מקצועית, הבנתי שאין מקום שבו תזונאיות נדרשות יותר. תפקידנו חורג מעבר לירידה במשקל או איזון קלורי – אנחנו נאבקות עם מצבים תזונתיים מורכבים, התאמות תזונתיות אישיות, הזנות רפואיות, ולפעמים פשוט על האפשרות שמישהו יוכל לאכול שוב, בהתאם לרצונו החופשי.
אחד הקשיים היה התפיסה ששורדי השבי "נראים טוב", אבל המציאות שונה כל כך. הגוף ששרד מצבי קיצון מתעדף את המוח, הלב ומערכת הנשימה, ומפרק את השרירים כדי לשרוד. כשהם חזרו, כל אחד מהם נשא איתו לא רק השלכות גופניות, אלא גם תרמיל נפשי כבד. והמשימה שלנו הייתה – ועדיין – לתת להם את המיטב שביכולתנו, מתוך הידע, הרגישות והמסירות שלנו.
נפלה בחלקי הזכות להיות חלק מהרגע הישראלי המשמעותי הזה. אני מרגישה שכל הדרך המקצועית שלי הכינה אותי לרגע זה ממש, מבלי שידעתי ותיכננתי. החלק שלי מתווסף לעבודה של צוות רב-תחומי, שרובו המכריע הן נשים מובילות בתחומן, שפועלות בכל רגע מתוך תחושת שליחות אמיתית - ד"ר יעל פרנקל, ד"ר נויה שילה, אורנה רחמינוב, מלי זנדר, ד"ר וונדי חן, ד"ר רונית לחמנוביץ, ד"ר ניצה נקש-אקסלרוד, אנאבל דוד וצוותים נוספים. כל אחד ואחת מהם שותפים למשימה שאין דומה לה וימשיך להיות מחויב לה עד אשר יחזור אחרון החטופים.
מיטל בנימין, תזונאית במרכז הרפואי שיבא
